"כמה נפלא הדבר שסוף סוף הגענו לחודש אלול, לקראת הימים הנוראים, לתקופה בה מתכוננים ליום הדין. אני מייחל כבר המון זמן להגיע לזמן הזה...".

תנחשו ממי הציטוט הזה? נכון, ניחשתם.

מאף אחד.

כי אף אחד לא חושב כך.

אכן מובן בהגיון שיש חיוב לשפר את המעשים ולשוב בתשובה, סוף סוף הרי מגיע יום הדין וכו', אבל מכאן ועד רגש של ציפייה לקראת ... המרחק ארוך. אולי בשכל מובן שצריך את זה, אבל בהחלט לא מתחשק בלב.

ניתוח מעמיק של התופעה איננו קשה במיוחד: למה אנחנו עושים עבירות? לא מחמת אידיאליזם. אלא, מחמת משיכת היצר לדברים שאנו יודעים שהם לא מוסריים, כי זה נעים לנו, או לפחות כי כך נדמה לנו.

אם כן, מה צריך לעשות בכדי לעשות 'תשובה'? פשוט להפסיק את כל הדברים האסורים והמזיקים, דברים כאלה שהם – אחד אחד – מצטיירים לנו בדמיון שהם כל כך נעימים, ושהחיים בלעדיהם הם פשוט קצת פספוס...

אז אפשר להאשים מישהו על כך שאיננו מצפה לקראת תהליך זה?


למרות הכל, ננסה בכמה שורות ליצור מהפך בגישה האמורה. וזאת על ידיי שניתן הגדרה חדשה למושג תשובה.

שורש המילה 'תשובה' הוא 'שב'; האדם שב אל ה', ואל מה שהוא צריך להיות.

צייר לך בדמיונך שאתה מנהל את החיים בצורה הוורודה ביותר שאתה יכול (באופן מעשי, לא בחלומות). תאר לך שאתה עושה את כל מה שאתה באמת רוצה לעשות, באופן של רוממות ושמחה אמיתיים.

תשובה היא באמת להיות ולחיות כמו שצריך, לשוב לאידיאלים האמיתיים.

ואח''כ תחשוב על החיים שאתה מנהל בפועל, האם המצב דומה? בודאי שלא, עדיין המצוי איננו הרצוי. אז מה דעתך על תקופה בה אתה מתרכז בשיפור החיים, ובחזרה למה שהנך באמת? מה דעתך על השקעת חודש מהזמן שלך רק בשביל ליישם את האידיאלים של החיים? נשמע טוב?

זוהי 'תשובה'.

ביאור העומק של 'תשובה' איננו רק הכאת החזה ב'על חטא', וחרטה על כל העבירות. תשובה היא באמת להיות ולחיות כמו שצריך, לשוב לאידיאלים האמיתיים. ובהנחה שאחד מהאידיאלים האלו הוא שמחה [ואכן אני מניח כך – נא לא לאכזב אותי!], הרי שעבודת התשובה חייבת להיות מלווה ברגש שמחה אינטנסיבי, המצביע על חיים נכונים וראויים! כשמגדירים 'תשובה' בהגדרה זו, אין סיבה להיסוס או רתיעה; אדרבה, כל אדם משכיל שואף לזה כחוויית חיים אמיתית.


אז מה עם כל החלק ה'כבד', החרטה והוידוי ועזיבת החטא וכו', האם גם לזה אמורים לצפות ולייחל?

כן; אבל תלוי.

זה הכל תלוי ב'פוקוס' של האדם. אם המילה 'תשובה' מתבארת במובן של חרטה וכו' וזו מהותה, אז לא, לא אמורים לצפות לכך. וכן, אני מרגיש הזדהות עם הרתיעה.

אבל [וכאן ה'אבל' הוא אבל מאוד גדול, כי זו הנקודה כאן] ... אבל אם ה'פוקוס' הוא על חיים של שמחה ושל אידיאליזם ושל רוממות ושל כל הדברים הטובים, והחרטה וודוי וקבלה לעתיד מוגדרים רק כאופן להשיג את זה (כי כל זמן שאדם מלוכלך בחטא הוא לא יכול לחיות 'כמו שצריך', ואם כן זקוקים אנו לאיזה תהליך לטהר את עצמנו ולהסיר מעל צוארנו את כובד החטא; וזהו התהליך)... שינוי ה'פוקוס' הזה נותן פרספקטיבה הרבה יותר בריאה על כל הסיפור. גם יותר בריאה וגם יותר אמיתית.

קיצורו של דבר: אם המטרה היא להיפטר מעבירות, זה תמיד יהיה 'כבד', וייעשה רק מתוך הכרח ולא מתוך רצון. ואילו אם המטרה היא לחיות בשמחה כמו שצריך לחיות בצורה אופטימלית, זה לא 'כבד', זה קליל, זה מרומם, זה בהחלט דבר שראוי לכל אדם חושב לשאוף אליו. וזו התשובה האמיתית.

זהו, עוד מעט כבר ראש השנה.

איזה יופי!