ישב אדמו''ר חסידי עם חבורה מחסידיו בלובי של המלון, בהמתנה. רצה אחד מן החסידים לנצל את ההזדמנות, וניגש לשאול את רבו שאלה שהטרידה אותו כבר זמן רב: "מה בעצם בא הרבי לחדש במה שהוא מלמד אותנו? כיצד אפשר, אולי, לסכם את חידושה של החסידות במשפט קצר – כאשר השואל עומד (כביכול) על רגל אחת?".

פתאום, הצביע הרבי על הפרחים שעמדו על השולחן: "ראו כמה יפים פרחים אלו, כמה מדהימים הם הצבעים העזים המשולבים בהם, כמה אומנות טבועה בצורתם הסימטרית!".

אכן יופי מיוחד היה בפרחים אלו, שלא זכו עד כה לתשומת לב נאותה וראויה; אלא שלא ציפו מהאדמו''ר להשקיע את זמנו במבט על דברים שכאלה באמצע שיחה בדברי העומדים ברומו של עולם עם חסידיו…

"זו התשובה", אמר האדמו''ר, "לשאלה שנשאלתי עתה. לא באתי לחדש לכם מאומה. הפרחים היו פה לפניכם כל הזמן, אבל לא שמתם לבכם אל היופי שלהם. אולי נגדיר: הסתכלתם, אבל לא ראיתם. רק אחרי שהצבעתי עליהם, הפניתי את אור הזרקורים, עוררתי את תשומת הלב – רק אז שמתם לב למה שבעצם היה שם כל הזמן.

זהו גם הלקח שלי לחיים, זהו מה שברצוני ללמד אתכם. לא לחדש את מה שלא היה ידוע, אלא להצביע על מה שתמיד נמצא בהישג ידכם. לנצל יותר את האפשרויות שישנן. למצות עד תום את כל מה שא-לוהים מזמן לכם. לפתוח את העיניים כדי לא רק להסתכל, אלא גם לראות.

רק את זה רצוני להגיש בפניכם, וזהו כל מה שבאתי ללמד ולחדש…".