רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

לבה הטהור של גיורת מיוחדת

ט׳ במרחשוון ה׳תשע״ה ט׳ במרחשוון ה׳תשע״ה 02/11/2014 | מאת הרב הדר מרגולין

קטונתי.

זו לא מליצת לשון.

זו ההרגשה האמיתית שלי, בצאתי מהלוויתה של גיורת עם סיפור חיים ייחודי ומדהים. סיפורה של ימימה עורר בלבי השראה של טהרה, של תמימות במיטבה, של שאיפה להיות טוב יותר בלי שום סיבה - מלבד שכך הדרך הנכונה לחיות.

תחילתו של העניין בפיגוע טרור מחריד, שהיה ביום רביעי כ"ח תשרי תשע"ה. מחבל ערבי דהר עם מכונית לתוך תחנה של הרכבת הקלה, במטרה של רצח נתעב. הוא הרג על המקום תינוקת בת שלשה חדשים, ופצע עוד שמונה.

מטבע הדברים, הריגת התינוקת קיבלה את כל הזרקורים. שמונה פצועים זה כמעט צדדי בתשומת הלב הציבורית.

אך ביום ראשון, כ-4 ימים לאחר המאורע, קיבלתי טלפון באמצע הלילה מחבר שלי שהציע שנצטרף יחד לקיום מצות 'הלווית המת'. אחת הפצועות מהפיגוע מתה מפצעיה, מדובר בגיורת שאין לה קרובים, הבה נלך – לכבודה – ללוויה.

הצטרפתי.

לא היינו היחידים במחשבה זו. היה קהל גדול ומכובד, בלוויה שהתחילה בשעה 12:30 בלילה. ראיתי שם חבר נוסף, ושאלתי אותו בשעת יציאת ההלוויה (1:30 בערך, אחרי שעה של הספדים): "היכרת אותה?". "לא", הוא השיב. –"אז למה הגעת?". –"כחלק מכלל ישראל...", הוא השיב.

ההספדים פרשו בפני סיפור חיים שהוא פשוט ברמה אחרת.

של אידיאליזם. של טוהר לב. של תמימות קורנת, במובן החיובי ביותר שיש למילים הללו.

מדובר בנערה בת 22, שהתגיירה לפני כחצי שנה.

מארץ בדרום אמריקה בשם אקוואדור, מהעיר גואיאקיל, שם לא היו לנערה ששמה קרן מוסקרה שום קשרים יהודיים. היא נולדה למשפחה נוצרית, ולא היתה בסביבתה שום קהילה יהודית. בכלל.

אבל היא גילתה שמצד האמא, יש מסורת שהם צאצאים ליהודים שהוכרחו להתנצר ע"י האינקיוויזיציה במאה ה-15. במשפחת האמא נהגו לכסות את המראות כשמישהו במשפחה נפטר, ולשרוף את הציפורניים, בלי לדעת שום סיבה לכך. הן לא ידעו שזה מנהג יהודי. רק ידעו שכך נוהגים אצלם במשפחה מדורי דורות.

קרן לא נמשכה אחרי הדת הנוצרית שסבבה אותה בכל מקום. היא הרגישה בלבה שהאמת היא ביהדות, והשקיעה מאמצים רבים ללמוד כל מה שהיא יכולה מהאינטרנט, אי שם באקוואדור. היא התחילה לנהוג כיהודיה – בשמירת מצוות, במלבוש, בתפילה. מתוך משיכה עזה ושאיפה לקדושת החיים היהודיים.

בשנה השלישית שלה באוניברסיטה המקומית, היא לקחה את היוזמה להתחיל לחיות את החיים בצורה שתמלא את שאיפותיה. היא ביטלה את לימודיה, עזבה את משפחתה וארץ מולדתה, ובאה לירושלים כדי ללמוד איך להיות יהודיה במלוא מובן המילה. ואז, לפני כחצי שנה, באחד מבתי הדינים הנחשבים ביותר, היא התגיירה. "ימימה" הוא שמה מעתה, כשם אחת מבנותיו של איוב.

הצמאון שלה ליהדות היה בלתי נלאה. ימימה היתה עובדת בבני ברק, ובאה עד ירושלים ללימודי יהדות, ומעולם לא הפסידה יום לימודים. היא עמלה קשה בניקוי בתים כדי לחסוך כסף, במטרה לממן למשפחה העניה שלה דמי טיסה לארץ – כדי שגם הם יוכלו להצטרף אליה.

חברה שלה סיפרה שפעמים רבות הן ישבו מחוץ לחומות העיר העתיקה, והביטו בנוף. חלק מן הנוף היה בית הקברות של הר הזיתים – בית קברות עתיק, בו קבורים צדיקים רבים מדורות עברו, בנוסף להיותו פעיל גם היום.

ימימה היתה מספרת על החלומות שלה. להתחתן. להקים משפחה יהודיה. להתקרב אל ה'. ובסוף, להקבר בבית הקברות המיוחד הזה, שהוא הקרוב ביותר למקום המקדש. וכשבית המקדש ייבנה, הם יהיו כבר 'שם'.

לצערנו, בעקבות הפיגוע הקטלני, היא לא הספיקה להגשים את החלומות שלה. מלבד החלק האחרון.
 

* * *

אני נפעם מכל זה.

מסיפור שכל כך מזכיר לי את מגילת רות. וכאשר נעמי משכנעת את רות לחזור בה, לעמה, למקומה, לדת שלה, רות מסרבת. פניה לארץ ישראל, להצטרף לעם של נעמי, והיא בשום אופן אינה מוותרת על כך. "ותאמר רות, אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך. כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוקיך אלוקי. באשר תמותי אמות ושם אקבר!".

לא היו לימימה שום אילוצים להצטרף ליהדות. לא היה קיים שום פיתוי חיצוני, לא כלכלי ולא משפחתי. להיפך, היו קשיים טכניים רבים מאד.

היא נמשכה לזה מסיבה אחת.

אחת בלבד.

כי הלב שלה ידע שזו הדרך לחוות קדושה, טהרה, קירבה אל ה'.

רק כך היא תוכל להשיג מטרות-על של צורת החיים הנכונה והמרוממת ביותר שיש.

האם יש תמימות טהורה יותר מזה בכל העולם?
 

* * *

יש בי תחושות עזות כשאני כותב את המאמר וחושב על הבחורה המדהימה הזאת.

את הראשון ציינתי בתחילת דברי:

קטונתי.

אני מרגיש שלמרות שאני כבר מעורה בעולם התורה והיהדות שנים רבות, יש לי הרבה ללמוד כדי להיות בדרגת המסירות נפש והרצון הטהור של קירבת ה' שפיעם בלבה של ימימה ע"ה.

תהי נשמתה צרורה בצרור החיים.

זו ההרגשה הראשונה.

והשניה היא. שמדובר בנפש יקרה שאין לה קרובי משפחה יהודיים. אין אפילו מי שישב עליה שבעת ימי אבלות. נפש שנקטעה באיבה, פרח צעיר שנקטף בתחילת פריחתו, והיה כל כך יפה אילו היה אפשר לעשות עבורה איזה משהו, שיישאר בעולם שם ושארית לזכרה הטהור.

אני מסיים בסימן שאלה, של הרגשה שניה זו. מה לעשות?

אשמח לקבל תגובות עם רעיונות שלכם.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן