רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

האם לשכוח הכל ולשמוח?

ט׳ באדר א׳ ה׳תשע״ד ט׳ באדר א׳ ה׳תשע״ד 09/02/2014 | מאת הרב הדר מרגולין

או שמא לזכור הכל ולבכות? שאלה של בחור צעיר ותשובה נחרצת של אדם מבוגר.

האם לשכוח הכל ולשמוח?

אין ספק שמדובר בשאלה נוקבת. האם תרשו לי להעז ולהציע תשובה?

קודם, קצת רקע.

זהו ציטוט מתוך שיר שכתב רבי אברהם אליהו קפלן זצ''ל, בשנת 1907. הוא היה סך הכל בחור בן 17 שנה, כשכתב את השיר "שקעה חמה שקעה נפשי...". נפש אצילית ופיוטית בוקעת מבין שורות השיר. ניכר גם שהיא נפש מיוסרת, המחפשת כיוון של ניחומים במערבולת הקשיים.

איני יודע מה היו הצרות של אותה תקופה, אם כי ברור שהן היו גדולות וקשות. חשבו נא על המשתמע מהמילים הבאות, מהמשכו של אותו השיר:

אם לזאת קראת חיים,
אמור נא, א-לי, מה זה מת?

מפחיד לקרוא את זה. אפילו מצמרר.

ואז, תוך שהוא מרמז על גודלן של הצרות האופפות את המצב, הוא שואל רטורית, שאלה שאינה מצפה למענה:

האם לשכוח הכל ולשמוח?
או לזכור הכל ולבכות?

עוצמת השאלה מדהימה.

למרות שאין לפנינו ידיעה על קשיי החיים עליהם נסוב השיר, ברור שמדובר בקשיים תהומיים. כאלה, שגורמים שאי אפשר לשמוח אלא אם מחליטים "לשכוח הכל".

* * *
גם עכשיו, יותר ממאה שנים אחר כתיבת השיר, אפשר לשאול את אותה שאלה. כי הצרות לא חלפו מן העולם.

היתה שואה. היו מלחמות.

פיגועים, אסונות, מחלות.

איך נכון להתייחס לכל הנ''ל?

האם נכון הוא "לשכוח הכל, ולשמוח"? האם מותר להתעלם מכל הצרות, כאשר מדובר במציאות אמיתית, כאשר אם חושבים עליה אין מנוס מאשר "לזכור הכל ולבכות"?

הרשו לי לענות.

לא כמי שחווה את כל הקשיים; אלא, כמי שרוצה לתת מענה אובייקטיבי שיוכל לעזור לאנשים במצבים של מצוקה, כשהשאלה הזו היא ממש מעשית ומייסרת את מצפונם.

התשובה היא ברורה:

"כן"!

כלומר, אכן יש לשכוח הכל, ולשמוח.

מדוע?

כי החיים לא נועדו בשביל לזכור את כל העבר, לא את הטוב ולא את הרע.

החיים נועדו, בראש ובראשונה, כדי לחיות.

ואין דרך נכונה לחיות את החיים, אלא כשהם שמחים.

בלי שמחה אי אפשר לעשות כלום, אי אפשר להשיג מאומה. בלי שמחה, אין התקדמות ואין עשייה. הכל 'מת', גם בלי למות. כשם שחבל על חלב שנשפך; כך גם חבל על חיים שמתנהלים ללא שמחה (החיים, כמובן, שווים יותר מחלב).

לכן, התשובה שאני מציע היא ברורה מאוד. לא כהכרעה מוראלית או מוסרית, אלא כהנחיה 'אופרטיבית', שמציאות החיים מכתיבה אותה כמוכרחת.

כי אם תבחרו לזכור את הכל ולבכות, אז תוכלו להוסיף לרשימת הצרות עליה נסוב הבכי, גם צרה נוספת – עוד חיים שבוזבזו מחמת האבלות המתמשכת.

* * *
קראתי פעם סיפור מרגש על יהודי אחד, חסיד גור, ששרד את השואה. הוא היה לא רק שמח בעצמו, אלא גם שימח אחרים ועודד אותם, למרות שהקשיים וההתמודדויות שהיו ל'שארית הפליטה' הן כאלה שאנחנו אפילו איננו יכולים לתאר.

וכששאלוהו, איך הוא יכול לשמוח ולשמח, שהרי הוא עצמו איבד את משפחתו בשואה, שיכל את אשתו וארבעת ילדיו ויצא בחוסר כל וגם בגוף שבור אחרי שנות עינוי באושוויץ? על כך הוא השיב: אם אני אהיה עצוב, ואמות מתוך שברון לב (כפי שאולי המצב העגום היה מחייב שכך ראוי להיות), הרי שהנאצים יימח-שמם היו מנצחים עוד ניצחון, בכך שגם את שארית החיים שלי הם הרסו. את הניצחון הנוסף הזה, אני לא אתן להם!

* * *
לצערנו, לא נדירים הם מצבי חיים בהם הצרות כה מרובות, עד כדי שרוצים רק "לזכור הכל ולבכות".

וגם אז, דומני, שמוטלת עלינו האחריות לנצל את החיים במלואם, ולמצות את מה שאפשר מכל הזדמנות שיש לנו. לא להתעלם מהצער, אבל לתת לו את המקום הראוי לו, בלי לדכא את המשך התנופה והעשייה.

אין, אפוא, שום אפשרות אחרת מלבד...

"לשכוח הכל, ולשמוח!"

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן