לידידיי הקוראים - אפשר להציע לכם כוס קפה לפני שנתחיל את המאמר?

אחר דברי ההקדמה האלו, אנחנו מוכנים למאמר עצמו – אז הבה ונתקדם.

ובכן, היום היה אצלי טכנאי. הוא דפק בדלת; פתחתי; אמרתי בוקר טוב; אשתי הציעה שתייה חמה. אחרי כל התהליך הזה (שלמעשה לקח מעט מאוד זמן), היינו מוכנים למשימה הבאה – לברר את טיבם של הקולות המשונים שהמקרר שלנו משמיע לאחרונה.

אחר האבחון המקצועי ('ספק אם יש קרח על המאוורר של הפריזר, ספק אם הוא מקולקל וצריך להחליף אותו'), ישבנו ודיברנו קצת.

על החיים, על למה אנשים כועסים, על מדת השמחה (איך לא) ועל כל מיני דברים כאלה.

הוא שיתף אותי במעט מהגיגיו. תאמינו לי, זה היה מעניין. הוא לא דיבר על תיאוריות ועל מושגים פילוסופיים. הוא דיבר על מציאות מאד מוחשית, שבה הוא נתקל כאיש מקצוע שמגיע לביתם של אנשים. עובדות 'מהשטח'.

הוא דיבר על חוסר דרך ארץ. על אנשים שרואים אותו כטכנאי, ושוכחים שהוא גם בן אדם.

הוא סיפר שכאשר הוא נכנס לבית, לא אומרים לו בוקר טוב (וגם לא מציעים שתייה...), אלא רק רואים את תיק הכלים בידו, ומנידים בראש – "מדיח הכלים נמצא שם".

הוא לא נפגע – ברמה האישית. אבל הוא כן כועס – ברמה העקרונית (אין לי מילה טובה יותר). למה מתחילים עם מדיח הכלים? לא מגיע לו בוקר טוב? לא מגיע יחס של אתה-יותר-מסתם-מישהו-שיודע-לתקן-מכשירי-חשמל?

לפעמים השחיקה של החיים גורמת לשכוח את הדברים הקטנים

הוא צודק. לפעמים השחיקה של החיים גורמת לשכוח את הדברים הקטנים (אבל כל כך חשובים!) האלו. כי כולנו בני אדם, וכמו שכל מי שקורא את המאמר הזה (נ.ב. את/ה!) אוהב ששמים אליו לב ומביעים אליו הערכה כבן אדם – גם הוא אוהב את זה.

זה דורש קצת תשומת לב; לא הרבה.

אבל קצת כן. אז אולי ניקח את ההזדמנות של קריאת מאמר זה, להיזכר בדברים הקטנים-גדולים האלו, ובפעם הבאה שיש לנו הזדמנות להתעסק עם מישהו – גם אם רק ברמה המקצועית – נזכור שהוא גם בן אדם, ונקדים לו שלום.

ותדעו לכם, אוסיף בין השורות, שזה גם משתלם. כי הוא הסביר שהוא עשה עבורנו איזו פעולה נוספת שהוא לא היה חייב, כי בסך הכל היינו נחמדים. ואילו בבתים בהם לא מראים את הנחמדות הזו, הוא עושה את מה שצריך לעשות – אבל לאו דווקא יותר מזה.

אז יש כאן סיבה נוספת להיות נחמד (אבל, בבקשה, לא זה אמור להיות המניע כמובן)!

נ.ב. כשהוא יצא, רעייתי לחשה לי – איזה מזל שהצענו לו שתייה מיד כשהוא הגיע...