תגיד, אתה זוכר את הטרמפ שנתתי לך?

מעניין אם חשבת על הנושא שדיברנו, גם אחרי שיצאת מהמכונית. או שמא, פשוט שמחת להתקדם איתי קצת בדרכך, והנושא עצמו עדיין רחוק ממך עכשיו, כמו שהיה עד אותו טרמפ 'מקרי'.

זה היה בחופש, בנסיעה בצפון, כשראיתי אותך – בחור העומד בצד ומחכה לטרמפ. עצרתי ואספתי אותך.

גלגלתי עמך שיחה, איפה אתה גר, במה אתה עוסק וכו'. ענית שאתה גר שם באיזה מושב, לומד בתיכון רגיל. שאלתי אותך כמה שאלות ביהדות, כדי לדעת כמה רקע יש לך (הבהרתי לך מתחילה שזה לא 'מבחן', אלא רק ניסיון שלי להבין מה מלמדים אותך בתחום). הופתעתי לטובה שידעת מי הם שלושת האבות של עם ישראל, וידעת גם להשלים את המשפט "שמע ישראל..." (מי שמכיר את העניינים יודע לא לקחת ידיעות כאלה כמובנות מאליהן).

תוך כדי הדברים, שאלתי אותך את השאלה, שהיא אולי שאלת השאלות בה"א הידיעה.

"תגיד, אתה מאמין באלוקים?".

ענית: "אני לא יודע".

שאלתי אותך אם התשובה לשאלה זו חשובה או לא, ואמרת שבודאי שכן

שאלתי אותך אם התשובה לשאלה זו חשובה או לא, ואמרת שבודאי שכן, הרי אמונה זו משנה את כל החיים. אז הוספתי ושאלתי למה אתה לא יודע, והסברת שאתה בסך הכל בן 17, ועוד לא גיבשת תשובה על כך.

המשכתי להעמיק עוד: כנראה יש לך ספק, אולי יש אלוקים, ואולי אין. אז למה שתחשוב שיש?

תשובתך היתה, פחות או יותר (ביחס לעצמך ולכלל החברים שלך), שמי שההורים שלו מלמדים שיש אלוקים, והוא בוחר להמשיך את המסורת והחינוך של ההורים ולהאמין בזה, מאמין. ומי שלא, לא.

בדקות הבודדות מאד שנשארו לנו עד שהגענו למקום בו היית צריך לרדת, ניסיתי להבהיר לך שלאמונה באלוקים יש סיבות הרבה יותר הגיוניות וחזקות מאשר מה שחשבת. ואז הגיע המסע הקצר שלנו ביחד לסיומו. אמרת 'תודה' יפה, וכל אחד מאתנו המשיך לדרכו.

סימני שאלה

השיחה הפריעה לי, והעיקה ביותר על לבי. כיווני מחשבה רבים יש לי כאן.

האם הסיבה שאתה "בסך הכל בן 17" תקפה? מתי כדאי לאדם להתחיל לגבש דעה בנידון, בגיל 40? זה הרי לא עובד ככה. מי שאין לו את זה עכשיו, גם אין לו את זה אחר כך. גיל 17 בהחלט מספיק לכאלה דברים, אם – ורק אם – מדובר בנושא חשוב. הדחייה עכשיו היא לא רק 'דחייה', היא (כמעט) 'פטור'. אולי עד סוף החיים. אז אולי הנושא חשוב, אבל לא נראה שהוא עומד על סדר היום יותר מדי.

הלאה.

זו שאלה שהיא כה חשובה עבורך, ואתה מסכים שהיא תשנה לך את החיים לכאן או לכאן. והכל תלוי על החלטה האם להאמין להורים?

האם האמונה באלוקים יכולה להיבנות על בסיס כה רעוע?

האם האמונה באלוקים יכולה להיבנות על בסיס כה רעוע? בלי שום ידיעה עצמית, רק בעקבות שככה אמא (או הגננת?) אמרה?

ומה יקרה אם תהיה חייל, ובאמצע קרב יתעורר בקרבך צורך להתפלל, באיזה נוסח זה יהיה? האם תגיד בתחילת תפילתך: "אלוקים, אני לא בטוח שאתה קיים. אבל אם כן..."? והאם, בלי יסודות של אמונה – האם תדע בכלל כחייל עבור מה אתה נלחם? האם הצד שלך צודק יותר מאלו שאתה נלחם נגדם?

ולמה (למה, למה) לא לימדו אותך קצת יותר על הנושא של אלוקים? למה המקור היחידי לזה הוא מהחינוך של הבית?

הרבה סימני שאלה יש לי כאן, בלי תשובות מספקות...

ואין כוונתי בשום אופן להפנות אצבע מאשימה, אני לא מחפש להאשים או למצוא על מי להתלונן. אני רק תוהה על מצב כה מכאיב. משתף אותך במה שמתסכל אותי, מדיר שינה מעיני.

התגובות שלך העידו על מצב של חסרון ידיעה גמור ביחס ליסודות של האמונה של העם היהודי. ואתה לא יוצא דופן, אדרבה. נראה שאחוז גבוה מאד מן החברים שלך היו עונים בדיוק אותו דבר.

ועוד אני תוהה, לאן אני יכול להפנות אותך להמשך בירור העניין? אם אשלח אותך לחנות ספרים, האם קיימים מספיק ספרים שעוסקים בנושא?

אם השאלה היתה מה ההלכה כשנפל קצת חלב לתוך סיר של בשר, וכיוצא בזה, יש ספרים רבים עם תשובות מפורטות. ומה עם השאלה העקרונית והבסיסית יותר, "האם יש אלוקים" – כמה ספרים נכתבו על הנושא?

שאלות רבות יש לי, ואני מתוסכל מאי היכולת שלי לענות עליהן.

מה שהכי מפריע לי הוא, שאני חושש שכל הנסיעה נשכחה ממך ברגע שנפרדנו זה מזה. כי הנושא שהוא מרכז החיים עבורי, וגם – כדברך – ישנה לך לגמרי את החיים, בכלל לא מעסיק אותך, את חבריך, את המוסדות החינוכיים בהם אתה לומד.

אני אפילו לא יודע איך לסיים את המכתב, כשיש לי כל כך הרבה סימני שאלה גדולים, מעיקים, ובלתי ניתנים לפתרון...