בנים לעם-קשה-עורף אנחנו.

בדורות קודמים, אבות אבותינו – מסרו את נפשם עבור אמונתם. קשיים רבים מספור נערמו בפניהם, והם לא נסוגו אחור. מסירות זו נבחנה באלף ואחת דרכים, ודור אחר דור נאבקו בקשיים שקשה לנו אפילו לתאר. אכן "עם-קשה-עורף" – במלוא מובן המילה, ובמובן החיובי ביותר.

גם בתקופה שלנו יש קשיים, אבל הקשיים הם מסוג אחר. בעצם, קלים בהרבה. על פי רוב לא נדרשת היום מסירות נפש במובן המילולי.

אבל כן צריך מסירות, דביקות חזקה מאד במטרה.

כי גם לנו יש קשיים וניסיונות. ואנחנו מנסים להמשיך הלאה למרות אותם הקשיים. זה חלק מהמורשת שלנו, זה נמצא 'בגֶנים'.
 

***

כאן המקום להוסיף נקודה חשובה. נקודה שמאד נצרכת.

כי לפעמים כבר שבעה נפשנו ממלחמות הקיום הבלתי-פוסקות, ואנחנו כבר מלאים ציפיות להירגע, לשאוף קצת אויר צח, להתנהל על מי מנוחות. וכי נוכל להמשיך להתמודד עוד ועוד? כמה נוכל להלחם נגד ים של קשיים, עד מתי נצליח להמשיך ולשרוד כשיש זרם בלתי פוסק של מכות?

אז כאן נחוץ להעיר, שאבות אבותינו (שהוזכרו לעיל) לא רק נלחמו. הם גם נצחו.

נכון שהמאמצים הצריכו מלחמה מתמדת עבור הערכים. אבל המטרה הושגה, ואנחנו כאן ממשיכים את החזון. אנחנו הפירות של מה שהאבות זרעו.

וכפי שהם הצליחו לשרוד, גם אנחנו נצליח.
 

***

יש ספר היסטוריה בשם "תולדות היהודים" שכתב ססיל (בצלאל) רות, פרופסור יהודי מאוקספורד. בספר זה הוא סוקר תקופות קשות ביותר שסבלנו כעם בהיסטוריה הארוכה שלנו, והוא מסיים בנימה של התפעלות, שהנה אנחנו עדיין קיימים, ממשיכים, דבקים במטרה.

מעניין במיוחד משפט הסיום של הספר: "המחבר ניסה בכוונה לכתוב את ספרו ברוח חילונית, אבל הוא אינו רואה כיצד אי אפשר להבחין בכל דף ודף, במהות פנימית עליונה יותר".

לפעמים נחוץ גם תוך כדי הקרב לשמוע דברי חיזוק, והנה דברי חיזוק שאין כמותם; כי בסוף יהיה, כפי שהיה בכל קרב עד כה.

בסוף, ננצח.

ואלה דברי חיזוק נחוצים מאד כשיש תקופות קשות, והם לפעמים ממש כמים קרים על נפש עייפה. אז הבה נמשיך את מלחמת הקיום שלנו ביתר שאת ויתר עוז, ונזכור שבסוף ללא ספק יהיה הניצחון שלנו.

עם ישראל חי!