שאלה די מדהימה נשאלה כאן בכותרת, ננסה יחד ללבן אותה.

אם בחור היה שואל זאת – אין ספק מה היתה התשובה. אין צורך לחפש יותר מאשר בפרשה הראשונה בתורה, בו נאמר בפירוש: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

אבל מה עם אשה?

יש מצוות החלות רק על גברים ולא על נשים, ואחת מהן היא מצות "פרו ורבו". ועל פי ההלכה  – האישה פטורה לגמרי.

עם כל זאת, רוב רובן של הנשים רוצות להתחתן (אחרת, היינו בבעיה!). הן מרגישות שזה צעד חשוב בהגשמה העצמית שלהן, וחשות שאם לא הצליחו בזה – חסר להן דבר מהותי. רוב הנשים, לא שואלות אם עליהן להתחתן. הן פשוט מקדמות את העניין בכל הכלים העומדים לרשותן, כדבר המובן מאליו.

אבל אם מדובר בבחורה יוצאת דופן מבחינה זו, שמרגישה שלא חסר לה כלום בחיי הרווקות, אין לה תחושה טבעית הדוחפת לכיוון נישואין. מצדה, היא שמחה להמשיך במצב הזה עד סוף ימיה.

 האם בכל אופן עליה להתאמץ להתחתן? אם אין עליה מצווה מצד ההלכה, וגם היא מצד עצמה לא מרגישה צורך בזה, אז למה שתנסה?

בשביל מה להיכנס למערבולת המאוד-לא-פשוטה הזו? לאיזו מטרה?

ההגשמה העצמית של האדם מגיעה רק במסגרת של חיי נישואין

רב שנשאל שאלה זו השיב: עם כל זאת, כדאי לה להתחתן, מפני שההתפתחות האישית של האדם מגיעה רק במסגרת של חיי נישואין. מסגרת זו יוצרת אמנם מצבי התמודדות עם הבן זוג, עם הילדים, עם הקשיים המסוימים שחיי המשפחה גורמים. אבל דווקא ההתמודדויות הללו גורמות לאדם להגשים את הפוטנציאל שלו. 

קטונתי מלהביע דעה נחרצת משלי על שאלה כבדת-משקל זו. אני רק מהרהר בקול: האומנם אפשר לומר כך כהוראה גורפת?

אני הייתי, אולי, שוקל להשיב שזה תלוי בבן אדם.

אם האשה תרגיש כל הזמן שהיא נמצאת בקשר שעדיף היה לא להיכנס אליו, ורק בעקבות 'הוראה מגבוה' נאלצה ליצור אותו, אז אולי זה לא כדאי. יכול להיות שבמצב כזה, ההתמודדויות תהינה קשות מדי. חלק חשוב מן היכולת להתגבר על קשיים בחיי נישואין, ועל החיכוכים הבלתי-נמנעים שבאים מעצם העובדה שמדובר באיחוד בין שני בני אדם שונים – שאחד זכר והשנייה נקבה – מגיעה מן ההכרה הפנימית שהקשר הזוגי באמת חשוב לי. אבל אם הוא לא כל כך חשוב עבורי, ורק נכנסתי אליו בגלל אילוץ זה או אחר – אני לא יודע אם נישואין כאלה יחזיקו מעמד, ואם הם באמת יגרמו להגשמה עצמית חיובית כפי שהייתה התקווה.

אני לא יודע.

ובכל אופן, דומני שתועלת גדולה יש בידיעת הדברים שאמר אותו רב, דווקא לאלה שכן מתחתנים – והכוונה גם לגברים וגם לנשים.

כי דבריו נותנים מבט מסוים על נישואין, שלא תמיד חושבים עליו. זה מבהיר כמה יש לבני האדם ה'רגילים' להעריך את יכולתם לחיות בקשר זוגי, גם אם יש קשיים. ואולי, בפן מסוים - בגלל הקשיים.

אם אלו שכן התחתנו מתוך אהבה, ורצון לחיות יחד באושר ובעושר עד עצם היום הזה, יבינו כמה חשוב עבורם מצבם המשפחתי, ועקב כך יוכלו להתגבר על הקשיים, הכעסים והתסכולים. אם הם יבינו שיש מטרה נעלה יותר לכל הסיפור הזה, על כל הכרוך בו; אזי יוכלו להעריך ולהפיק הרבה יותר תועלת מעצם הנישואין.

ובמחשבה נוספת, יתכן וזה תלוי אם אותה הבחורה ששאלה את השאלה תוכל להפנים את היתרון הרוחני שבנישואין ואת רמת ההגשמה העצמית אליה ניתן להגיע במסגרתם, אולי יוכל הדבר להוות את המניע הפנימי שחסר לה.