מה מעצב את ה"אדם"? מה משפיע על מעשיו, מחשבותיו, אופיו?

אחת ההשפעות הגדולות ביותר היא הסביבה – מה שחושבים ועושים האנשים שעימהם הוא חי וחווה את חייו. לכן על האדם להשתדל תמיד להימצא בקרבת אנשים טובים, וכלשון הרמב"ם: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם".

נראה לי, שיתכן תיאורטית לקבל השפעה שכזו גם מאדם שאינו בקרבתך, ואפילו מאדם שחי בדור אחר(!), ובתנאי, שקורות חייו יהיו עבורנו לא ברמת ידיעה שטחית – אלא מציאות מוחשית שאפשר 'למשש' אותה.

אך בשביל לעשות זאת יש להיכנס לנעליים שלו ולחוש את לבטיו, רגשותיו ופעימות לבו. ידיעה יבשה תוכל להיות מסוכמת בכמה שורות, אך תחושות הן בהכרח מורכבות יותר, משפיעות יותר וחודרות אל הלב.

היום אני רוצה לכתוב אודות אדם שהושפעתי ממנו רבות, ואע"פ שהוא חי לפני כאלפיים שנה, קיבלתי ממנו השראה רבה. ננסה להאיר פן אחד מחייו המאירים כספירים של יהודי זה, ששמו היה רבי עקיבא.

הגמרא מתארת את הסיפור הבא בקצרה. כולם מכירים את הסיפור. ואף על פי כן, הבה נראה כיצד להיכנס לתחושה המציאותית שנמצאת דווקא 'בין השורות'.

למדנו במסכת יבמות (דף ס"ב): "שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא, וכולן מתו בפרק אחד - מפסח ועד שבועות, והיה העולם שמם [מתורה]. עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון [בר יוחאי] ורבי אלעזר בן שמוע. והם הם העמידו תורה", אלו דברי הגמרא.

נחזור שוב, לאט לאט.

"שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא". צורת המניין של הגמרא היא ב"זוגות". במספר פשוט, מדובר בעשרים וארבעה אלף.

"עשרים וארבעה אלף" זהו מספר שקל מאד לומר אותו, אבל במציאות קשה אפילו לדמיין. ישיבה בסדר גודל שכזה? מדובר על מספר תלמידים המכפיל בהרבה את הישיבה הגדולה ביותר בדורנו. 'ישיבה ענקית' הוא תואר חיוור לעומת מה שהיה שם!

"וכולן מתו בפרק אחד - מפסח ועד שבועות". כל בני הישיבה מתו בתקופה של כחודש וחצי. אפשר לדון מדוע הם מתו ואיך, מה היו הגורמים והתאריכים ומה היתה הכרונולוגיה וההיסטוריה וכו', אך נשאיר דיונים אלו לבמה אחרת, כאן נתרכז בשורה התחתונה – במשך חמישים יום, כולם מתו!

ועתה, ננסה להיכנס ללבו של ראש הישיבה – רבי עקיבא.

זה היה מפעל חיים עבורו. ישיבה בממדים שכאלה? מי יודע כמה השקעה בלתי פוסקת במשך שנים רבות נכללת במוסד שכזה. ראינו כבר בעבר אנשים שהשקיעו את כל חייהם במפעלי חיים, ופתאום הכל ירד לטמיון. זה יכול לגרום לדיכאון קשה ועמוק, לפעמים עד כדי התאבדות.

וזה עוד כשמדובר בעולם הביזנס היבש. אבל כאן עוסקים באנשים, בתלמידים. בפטירתם של תלמידים שעליהם נאמר "תלמידים הרי הם כבנים". עשרים וארבעה אלף בנים, מתו בחודש וחצי! מה היה בלבו של רבם של תלמידים אלו?

עכשיו ננסה לדמיין לעצמנו את ההמשך. זה נראה בערך כך:

רבי עקיבא קרע את בגדיו בצערו, ישב והתאבל. הוא בכה ובכה, עד שנגמרו לו הדמעות בעיניים. הוא הצטער צער ללא גבול.

ואז, כשתמה תקופת האבלות הוא קם מן הארץ, ניער את האבק מעל בגדיו, והתחיל ללכת.

שאלו מישהו: "לאן?"

והוא השיב: "לייסד ישיבה חדשה".

"ישיבה חדשה? מה, ברצינות? מתו לך עשרים וארבעה אלף תלמידים, ועכשיו תייסד ישיבה חדשה?"

"אכן כן".

"וכי כמה תלמידים תוכל להעמיד בישיבתך החדשה – אולי חמישה"?

"אולי. למה?"

"למה להתאמץ על חמישה תלמידים? אם מתו עשרים וארבעה אלף, אז איך תייסד עכשיו ישיבה עם חמישה תלמידים? מה זה חמישה לעומת עשרים וארבעה אלף?"

"אני אעשה את שלי ואשקיע את כל שביכולתי, והאלוקים יעשה את הטוב בעיניו, ושמא מכאן תצמח לנו ישועה".

אולי היתה שיחה מעין זו, וגם אם לא בדיוק – זה בכל אופן מייצג את הכיוון שבו התנהלו הדברים.

ומה היה בסוף? הוא אכן העמיד חמישה תלמידים. עליהם מציינת הגמרא, "הם הם העמידו תורה!".

ראיתם פעם סט של תלמוד בבלי? עשרים כרכים גדושים, המפרשים את דברי המשנה. המשנה נערכה על סמך כתביו של רבי מאיר ("סתם משנה, רבי מאיר"), שהיה תלמידו של רבי עקיבא.

שמעתם פעם על הזוהר הקדוש? זהו ספר יסוד של הקבלה, המתבסס על דברי רבי שמעון בר יוחאי, שהיה אף הוא תלמידו של רבי עקיבא.

וכן הספרא והספרי, מדרשי ההלכה הקדומים, מתחת ידם של תלמידי רבי עקיבא הם יצאו.

אכן, "הם הם העמידו תורה!". כל התורה שיש לנו למעשה, במשך כמעט אלפיים שנה – הכל הועבר אלינו על ידי תלמידיו של רבי עקיבא.

ואם כך, כל מה שיש לנו נובע בעצם מן מסירות האין-קץ של רבי עקיבא עצמו. מן הסירוב להיכנע בפני קושי האסון, מן הדבקות הבלתי-נלאית במטרה של הפצת הקדושה בעולם. גם לנוכח מפולות, נפילות, טרגדיות.

כמה עידוד נתן רבי עקיבא לדורות הבאים, שיתבוננו בתכונות מופלאות אלו!