סוגיות רבות עומדות תדיר על סדר היום הציבורי בישראל, ועל כל אחת מהן תמצא ויכוחים ניטשים. אלה בעד ואלה נגד. אלה מימין ואלה משמאל.

הויכוחים אינם רק תיאורטיים, ואינם שלווים ונינוחים. אדרבה; הטונים גבוהים, הויכוח אינטנסיבי ומר, כל אחד מהצדדים משוכנע לא רק שהוא צודק – אלא גם שאם תמומש דרכו של הצד השני, יהא זה אסון נורא.

המחלוקת היא על חיים ומוות. מה קרה לאחדות? היכן נעלם המושג של 'אהבת ישראל'?

כמובן שאין זו בעצם שאלה, מותר להתווכח עם מישהו גם אם אוהבים אותו. אבל בכל אופן, האם אין זה תמוה שעַם שאמור להיות מאוחד מתווכח כל כך הרבה ועל כל דבר?

ראשית יצוין, שהויכוחים בעם ישראל, והמחלוקות הרבות הצצות כל הזמן, אינם מפני חסרונם. אדרבה, המהר"ל מפראג מסביר שזו מעלת עם ישראל שבאה כאן לידי ביטוי.

אצלנו, כל דבר הוא חשוב, לכל עניין יש משמעות. זו המעלה המיוחדת שיש לנו. ולכן, מכיוון שדרכם של בני אדם לראות דברים בצורה שונה – וכפי שכבר נאמר ש"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהן שונות" – אם כן המעלה שלנו גורמת שהנושא נגרר לידי ויכוח, כי חשוב לנו שדעתנו בנושא כלשהו תתקבל. יש בזה אמנם חסרון – אבל הוא נובע מחמת מעלה.

אבל בואו נתקדם לנושא העיקרי – מה עם המחלוקות המתעוררות עקב כך? כיצד לא אשנא את בעל הדעה המנוגדת לדעתי, בשעה שהוא כל כך טועה, והטעות שלו כה מרה והרסנית?

* * *

 

היסוד שעלינו לזכור הוא, שלכל אחד מאתנו יש נשמה א-לוהית. וא"כ, מצד הנשמה – כולנו אחים, כולנו בני אב אחד. ולכן, גם אם מחלוקת מרה נטושה ביני לבין הצד השני, הרי שאמנם יש דבר המפריד בנינו; אבל נשאר גם דבר המאחד אותנו.

המפריד יהא מה שיהא. אבל מצד הנשמה, הניצוץ הא-לוהי החבוי בעומק - מצד זה אין לי ברירה אלא לאהוב את העומד לנגדי.

נוסיף ונאמר, שיש להשתדל מאד לחזק את פן האהבה, בפרט כלפי אלה החולקים עלינו.

התלמוד מלמד שכאשר יש לפני שני אנשים הזקוקים לעזרתי, האחד צריך לפרוק סחורה מן החמור, והשני צריך לטעון סחורה, יש להקדים את המנסה לפרוק. ואעפ"כ, אם זה הצריך לטעון סחורה שנוא עלי, עדיף להקדים אותו – כדי לכוף את יצר הרע, כדי למעט את השנאה ולהתגבר על הנטייה הטבעית למחלוקת.

שואלים בעלי ה"תוספות": והרי מדובר גם בשונא שמצווה לשנוא אותו מחמת עבירות שבידו? מדוע יהיה עניין להתגבר על שנאה שכזו? ועונים: נכון הדבר שמצווה לשנאתו, אבל הרי בגלל זה גם השני שונא אותו בחזרה (כמו שכתוב: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם") ובאים מתוך כך לידי שנאה גמורה – שלא לשם שמים. וכיון שכל שנאה, גם אם היא לשם שמיים, מביאה בסופו של דבר לידי שנאה גמורה שאינה לשם שמים – לכן מצווה לכוף את היצר ולהתגבר על שנאה זו.

איזה מבט מרענן – הפוך על הפוך, כנגד כל מה שהאינסטינקטים הטבעיים מדריכים במבט שטחי!

סוף דבר, גם מי ששנוא, ואפילו בצדק – יש לזכור גם את פן האהבה, גם את הנשמה הא-לוהית שבו. היחס הנכון והאמיתי צריך לכלול איזון נכון של כל הרגשות.

יפה כתב הרב אברהם יצחק קוק זצ"ל, במכתב המיועד לחברי קיבוץ שהנהגתם היתה לגמרי שונה משלו. בכותרת המכתב, כך הוא פונה אליהם:

"אחים אהובים שנואים..."

אכן, זו הגישה הנכונה.

את זה צריך תמיד לזכור.

ויהי רצון שכשם שנזכור את זה – כך גם נחיה את זה!