שמח אבל לא מבסוט

אולי פשוט הוא רואה את חצי הכוס הריקה אבל גם את חצי הכוס המלאה ומתייחס אליהם באופן שונה. (אל חצי הכוס המלאה כסיבה לשמחה ואת חצי הכוס הריקה כסיבה ללא להיות מבסוט.) ואולי קצת כמו המדרש על שרבי עקיבה צחק כשהוא ראה שועל עובר בקודש הקודשים. שהוא אמר שכמו שנבואות החורבן התגשמו כך גם נבואות הנחמה. אז כן שכמו שזה הצליח אז גם הדבר הבא יצליח

בעיניי זה מתקשר למשפחה נטו. כאם אני שמחה לראות את ילדיי גדלים, אך האם אני מסופקת מכך? לא אני רוצה לזכות בעז"ה לרקוד בחתונותיהם בזמנם ובעיתם, והאם זה יספק? לא, אני ארצה אחרי החתונה נכדים ונכדות, והאם זה יספיק? לא אני ארצה לראות את הנכדים והנכדות חיים חיים שלמים ומלאי סיפוק, בריאים שלמים ומקימים גם את ביתם שלהם בדיוק כפי שהוריי רוצים לראות את ילדיי.. אז תמיד שמח כי ברוך ה' יש סיבה, יש ילדים ואושר, אך אף פעם לא מבסוט- כי בגלגל החיים לעולם אין לזה שיא אחרון, אלא תמיד ממשיכים לדור הבא...

אני אישית מאד מאד מבינה את האימרה הנ,ל. רוב הזמן אני לא מבסוטה אני מאד מאד מנסה להסתדר עם האימרה "אין דבר העומד בפני הרצון" אך כיוון שאני עושה כל דבר ומנסה ומנסה להצליח בתחום שבחרתי וזה לא הולך לי אזי אני לא מבסוטה. אבל אני כן שמחה, נולדתי מחייכת , אני יכולה לחייך גם בשעת כאב ולמראה כלב ברחוב, החיוך נולד עימי וכן הרצון לשמחה, השמחה שלי מהולה בעצב ולכן אנ י לא מבסוטה, אך לא נולד עדיין האדם שיאמר לי שאני לא אדם שמח ובדרן ומה לא. לכן אני גם מאמינה באימרה "הליצן העצוב", והרי כל הזמן הליצן שמח, ועובדה שבחיי היום יום הוא עצוב. מכאן שגדולתו של אדם נמדדת ביכולתו להפריד בחיי היום יום בין תסכולי הלא מבסוט לבין רגעי הצחוק והשמח. מקווה שאיך שהוא העברתי את תחושתי. בברכה נעמי הוניגמן

אולי אם כותבים את המשפט הפוך הוא יותר מובן : "אני תמיד שמח אבל אף פעם לא מבסוט" ואם כך אין סתירה כי תמיד טוב להיות שמח אבל להשאיר עוד מקום לעוד שמחה כי "מבסוט" זה כאילו הכי שמח ומרוצה שיש ותמיד אחרי השיא באה נפילה אז להיות תמיד שמח אבל אף פעם לא מבסוט אני מבינה זאת בתור להיות כל הזמן בעלייה ובתחום הרוחניות תמיד אפשר להתעלות עוד ועוד.

מסכימה לרעיון החלפת הסדר. שמחה יותר קל למצוא. שעור התעמלות מוצלח, הצלחה במבחן ויום הולדת וכדומה. להיות מבסוט זו כבר מטרה גדולה ויש להזהר ממנה כי הנפילה של המבסוט יכולה להיות גדולה וכואבת.

הרעיון לדעתי הוא ליצור מצב בו האדם יכול להכיל את שתי התפיסות המנוגדות. מצד אחד להיות מרוצה / מבסוט ומצד שני להיות רעב לרצונות נוספים. המצב הזה יכול להיות רק ברוח שיכולה להכיל הפכים.

בשנה האחרונה טיפלתי בשני אנשים קרובים לי מאד שהתמודדו עם מחלת הסרטן. אחת מהם היא אימי, שנפטרה לפני שלושה חודשים. במבט אחורה, באופן פרדוקסלי, הבנתי שזו הייתה אחת השנים הטובות של חיי. לא כיניתי את התחושה "שמחה", אבל כן "אושר". וכיצד ייתכן? מכיוון שבעודי יושבת לצד אהוביי, וסועדת אותם, וחשה שנוכחותי שם ופעולתי הם בדיוק מה שתוכנן עבורי לעשות, שאני ממלאת את המקום שזקוק לי ושהוכן עבורי על מנת לבדוק אם אני ראויה מספיק למלאו - זהו האושר העילאי ביותר, ששום מילוי של צרכים אנוכיים לא יכול להעניק. הידיעה העמוקה שאני נענית לרצון העליון, בלי שום קשר למה יהיו התוצאות הארציות של מעשיי, ובלי כל קשר למה שאקבל בתמורה. גיוס כל כשריי וכוחותיי בכדי למלא רצון זה - אין דבר אחר שקרה בחיי שיכול להשתוות לכך. שמעתי סיפורים על תחושות כאלה, ולמרות שניסיתי לתת מעצמי למטרות שונות במהלך חיי, שום דבר לא היה דומה לכך בעוצמת הידיעה הודאית. לוואי ויינתן לי כח להצליח לזהות רצון זה גם בשאר התחומים בחיי.

אני לא מבסוט- כי אני רוצה עוד, אבל אני שמח עם מה שהשגתי עד כה. הייתכן שהכוונה היא להמשיך ולשאוף לעוד (בין אם זה רוחני או חומרי), ובו זמנית גם להנות ממה שכבר יש לך?

פירוש המילה הוא 'מרוצה' (ערבית).

כמו שכתבת ואני מחזקת את הדברים. אדם שהגיע לשובע נפשי אין לו יותר מה לעשות כאן בעולם הזה. בשביל זה הקב"ה נתן לנו את הטבע שתמיד נרצה יותר. יש מאה, רוצה מאתיים, יש מאתיים ,רוצה ארבע מאות ,ככה זה. מה שנשאר לנו זה לשמוח, ולהאמין שמה שהשגנו זה הכי טוב בשבילנו ואנחנו לא צריכים יותר,לבנתיים. לשמוח שיש לנו רצונות ,שאיפות, שמתי שהוא נוכל להגשים ,אם נרצה. בעקרון ,אפשר לטחון את חידת החיים הזאת עד 120 שנה אבל, פתרון אין לה. הפתרון היחיד הוא, מה אתה בוחר. להפסיק לשאוף, להגיד טוב לי במקום שאני נמצא, זה הכי טוב בשבילי ואני שמח עם זה. או תמיד לשאוף ליותר ולשמוח על השאיפות ולא לצפות יותר מידי מהתוצאות ,וגם בדרך זו אפשר להיות מבסוט ,לא לצפות ,לשמוח ולהיות שליו שאתה במקום הכי טוב. אז בעצם יכול להיות שיש תשובה.......

אני חושבת שצריך לכתוב,אני שמח למרות שאני לא מבסוט. כי מה החכמה להיות שמח רק כשאני מבסוט.אני שמח וטוב לי גם כשרצונותי לא מולאו וגם כשלא הגעתי לסיפוק.אני שמח בחלקי,כי כמו שהטיבה ממני לנסח זאת יעל שושני מתגובה מספר שבע.כי אנו נמצאים בידיים הטובות של בורא עולם.

הרב הדר מרגולין התייחס במאמרו למשפט שהוא שמע פעם : " אני אף פעם לא מבסוט אבל תמיד שמח." המשפט העלה לו דילמה חריפה הכיצד זה ניתן, מפני שהנחת העבודה שלו היא (אני מצטטת) : "שמחה באה, כנראה, מכך שהרצונות שלי מתגשמים ומתמלאים. רציתי משהו, קיבלתי את זה, אז אני שמח. אבל אם אני לא "מבסוט" – סימן שעוד חסר לי, לא קיבלתי ואין לי את מה שאני רוצה... אז איך אני שמח?" הוא ביקש את עזרת הקוראים לפתור לו את הפרדוקס ומיד נזעקתי אל המקלדת להשיב. אפשרי בהחלט!! אפשרי , אם כמו הפרשנים לקהלת אנו מבינים שתחת השמש אין יתרון, אבל למעלה מהשמש, יש יתרון , ואני אסביר. אדם שמבין שבכל רגע נתון, ה' משגיח עליו, וכל דבר שקורה לו, החל מהתור בבנק , הפקק בדרך, הילד שחולה כבר שבועיים ועד לדברים הבאמת כואבים כמו אובדנים של אנשים קרובים, כולם כולם ניתנו לו בתפריט המיוחד של המסעדה הגדולה של היקום כדי שהוא יגיע לשלמות בגלגול הזה של חייו. אדם כזה יכול לשמוח, גם אם הוא לא מבסוט. זה כמו להיות ברכבת הרים, החוויה מפחידה ומצמררת אבל בגלל שאתה יודע שיש מישהו שאחראי על הרכבת הרים, אתה משלם ויוצא לדרך...ולפעמים אפילו נהנה תוך כדי הצרחות!! המפתח לדעתי, להיות בשמחה כזו זה להודות על הכל!! על הדבש וגם על העוקץ על המר והמתוק. ה' יודע בדיוק מתי לתת לנו את המר וגם איך, וזה הכל חלק מהריפוי שלנו. לפעמים לוקח לנו שנים להבין את זה, וגם לא תמיד מגיעים להבנה. אבל גם בלי ההבנה אפשר להודות למתכנן של כל זה, ליוצר הגאוני שאיכפת לו מאיתנו בכל רגע ורגע, ורק הידיעה הזו יכולה לשמח אותנו ולחזק את רוחנו מבפנים. להרגיע אותנו שאנחנו בידיים הכי טובות שרק אפשר. ואם ככה איך לא תהיה שמח????

לפי מה שאני מבינה וכך צריך לנהוג בחיים בכלל, אנו לא תמיד מרוצים ממהלכים וממצבים בחיים, אך אנו צריכים להיות מאושרים בחלקנו, כדוגמת המשפט " איזהו העשיר השמח החלקו", גם אם אני לא מבסוט עדיין אני מאושר לראות תמיד את החצי כוס המלאה

ראשית כל-להגיע למצב של שמחה זה דבר גדול בפני עצמו. לעניות דעתי אחד הגורמים לשמחה הוא הסיפוק -עצם ההצלחה והעמידה ברף/תנאים שהגעת אליהם גורמת סיפוק עצום שמניע לעשיה נוספת בכוון הצמיחה וההצלחה -במילים אחרות שמחה המניעה ל"דרייב",כמו שאמר הרב המחבר.

בספטמר 1950 הייתי בת 6 ושלושה חודשים , 11 חודשים אחרי שעליתי משבדיה . חיתי בפנימיה שהיו בה ילדים מגיל שנתיים - גנון וגן - ו3 שעמדו להתחיל כתה א' : רוני , אילנה ואני . חכינו לפתיחת בית-הספר . חיכינו לגשם . אפילו אני , שבאתי מארץ שהשמש נדירה בה - עלינו מגוטנבורג שבשבדיה - חיכיתי לגשם . בפנימיה ישנו כולנו באולם אחד . שתי היטות במרכז וסביבן מעגלים מעגלים של מיטות - עד לחלונות . ערב אחד הכריז ילד שמיטתו עמדה סמוך לחלון "יורד גשם 1 " קפצנו מן המיטןת . ידענו שזהו מעשה העלול להביא עלינו מכות מידה של מנהלת הפנימיה שהכתה מכות חזקות בכף ידה . למרות זאת רצנו לדלת - מה שבודאי יחמיר את עונשנו ןמהרנו לחצר . נעמדנו בחוץ ונתנו לטיפןת להרטיב אותנו . צישהו התחיל "היורה , שמע נא " וכולנו מהרנו להצטרף , שמחים . מנהלת הפנימיה יצאה אף היא והצטרפה אלינו . כשאמרה בשלב מסוים : "נחזור למיטות כדי שלא נתקרר" חזרנו ברצון . למדתי שאפשר להעניש יחיד . הקבוצה חזקה יותר . ולשמחת הגשם נתוספה שמחתההבנה על משמעות ה"יחד" . בבית-הספר הייתי בשנים אחר כך מראשי התומכים במה שהמורים כינו "הכיתה המרדנית" לא פעם קמתי להודות על השאלה "מי עשה..?" בלי לדעת אפילו מה המעשה . הכיתה כולה לקחה תמיד את האחריות המלאה על כל מה שנעשה . זה לט הפרחע לי אך פעם ללכת בדרכים משלי . בוןיכוח שנתעורר אחרי קריאת "לאן ?" הצהרתי על אהבתי לתולדות עפ ישראל שלא הייתה אהבה מקובלת - אבל כם לא נחלשה מאז . היום אני שמחה על כל התקדמות בפיזיותרפיה אחרי תאונת הדרכים שעברתי . זאת לא שמחה על קבלת דבר , זאת גם לא שביעות רצון מהשג : זאת שמחה של עשיה עשיה שאאלץ להמשיך בה כל חיי ....לא פשוט ? אמת . אבל זה מה שיש : אפילו על ה"מותרות" של היאוש ויתרתי - כי לאן יביאו אותי ? השמחה אינה נטולת סיפוק , יש עמה סיפוק לרגע המבטיח שמחות נוספות המקהות במעט את העצב .....

אולי הכוונה היא להיות שמח ממה שכבר הצלחנו להשיג ואולי אפילו לשמוח מזה שיש עוד דברים להשיג

אמונה- זהו סוד ההצלחה! אני חושבת שמטבע האדם הוא לא להיות אף פעם שבע רצון מכל מה שהוא עושה ומנסה להשיג בחייו. החוכמה היא לחשוב שהכל לטובה. ולזכור שהשמחה צריכה ללוות אותנו אל השאיפות הבלתי פוסקות, להיות "מבסוטים". אך עדיין לא להיות. צריך אדם תמיד להיות "מבסוט" גם אם הוא לא הכי "מבסוט" ומה שיעזור לו להרגיש כך היא השמחה שהיא הדרך לאמונה. כשאדם יאמין שכל מה שהקב"ה נותן לו זה דיי צורכו הוא יהיה תמיד מבסוט! שבוע מבורך! =]

שלום כבוד הרב, ראשית, תודה רבה על השאלה המעניינת שבהחלט לכדה את תשומת ליבי.אני חשבתי על זה כך.. כל החיים שלנו הם מסע ארוך שבו אנחנו ממשים את יעודנו או לפחות משתדלים ומקווים לעשות כן. אני חושבת, שהיעוד שלנו הוא לא דבר אחד חד פעמי, כמו במשחק מחשב שמחכים להגיע לסוף, ל"שלב האחרון", אלא דרך חיים יעודית (ויהודית..=]) שמיוחדת לכל אחד מאיתנו. אני מאמינה שכאשר בע"ה אנחנו מצליחים להגיע לבחירה בדרך חיים נכונה על פי דרכי התורה בצורה שמתאימה לנו כפרט, אז אנחנו מקיימים את הייעוד שלנו כל יום. לדוגמא, אדם שהוא רופא יירא שמיים, כל יום שבו הוא עוזר לאנשים, הוא ממלא חלק קטן ביעוד שה' בחר והנחה אותו לשם. לכן, כל יום הוא שמח, כי הוא עושה משהו שהוא מאמין בו ונותן לו סיפוק אבל הוא עדיין לא מבסוט ומרוצה מעצמו לחלוטין כי הוא יודע שיש לפניו עוד דרך ארוכה...