מאמר זה שאני מגיש בפניכם, עבר תכנון של מספר שנים. ובסוף, הוא עוד מוגש במתכונת שונה לגמרי מכל ציפיותיי!

מה הסיפור?

ובכן, ככה:

ראיתי פעם אימרה שנאמרה על ידי אדם חכם ביותר, וכך היו דבריו:

"אני אף פעם לא מבסוט, אבל תמיד שמח".

יש כאן משפט עם שני חלקים. כל אחד מהם לכשעצמו הוא בודאי נכון. אלא שהם ממש סותרים אחד את השני.

יישוב הסתירה – זו החכמה הגדולה, בה נתחבטתי במשך שנים. ועדיין נתון הפתרון בסימן שאלה גדול! ננתח יחד:

"אני אף פעם לא מבסוט...".

"מבסוט" זו מילת סלאנג, ואיני יודע לה תחליף. באנגלית אומרים satisfied ומתכוונים לאדם שהגיע לרוויה, לסיפוק. אולי ניטיב להגדיר: לשובע נפשי.

זה לא טוב להיות "מבסוט", כי האדם צריך תמיד לשאוף הלאה. אם הוא הגיע לרוויה - הוא שוקט על שמריו. הוא מפסיק להתקדם, כי ההתקדמות היא תמיד מכוח השאיפה החזקה להגיע לשלב הבא, למלא את החסר.

מי שגמר את שאיפותיו, סיים את המשמעות של החיים. שיחכה לקדנציה הבאה. דווקא הרגשת החסר, והצורך במילוי חסר זה, היא הנותנת דרבון לדהור הלאה במלוא הכוח. ולכן, לא כדאי להיות מבסוט.

הלאה:

"...אבל אני תמיד שמח".

ודאי שזה עניין חשוב ביותר להיות שמח, השמחה היא המצרך היקר ביותר בחיים. גם בערכים אנושיים, וגם במערכת הערכים של התורה, השמחה מסמלת את פסגת השאיפות. ודאי כולם מודים בזה, ואין צורך להאריך.

וכאן בדיוק הדילמה, ההתחבטות.

שמחה באה, כנראה, מכך שהרצונות שלי מתגשמים ומתמלאים. רציתי משהו, קיבלתי את זה, אז אני שמח. אבל אם אני לא "מבסוט" – סימן שעוד חסר לי, לא קיבלתי ואין לי את מה שאני רוצה... אז איך אני שמח?

זו דילמה קשה!

במשך שנים מהדהד בראשי המשפט של אותו חכם. חשבתי שיהיה לי מאמר נפלא בו אפענח את הדרך ליישב את הסתירה, אציג אותה בפניכם הקוראים וכולם יהיו מרוצים! (כמעט כתבתי: כולם יהיו גם שמחים וגם מבסוטים! בסוף שיניתי כיוון, וכתבתי "מרוצים". יבחר הקורא את הניב המתאים).

עכשיו הגעתי למסקנה, שהתכנית הנ''ל אינה מעשית. שנים עברו, שערות לבנות צמחו לי בזקן (רק מעט בינתיים), ועדיין המשפט מהדהד בראשי. ועדיין אני משוכנע בעומק ה'אמת' המפעמת בו... ועדיין אין בידי פתרון קצר וקולע.

את עזרתכם, קוראים יקרים, אני מבקש.

מהו פתרון החידה?

כיצד נישאר תמיד לא "מבסוטים" (כדי להשאיר את הההתלהבות, השאיפה, ה'דרייב'), ועם כל זה נישאר שמחים?

אנא, את עזרתכם אני מבקש!