בשיעור בו השתתפתי לפני למעלה מעשרים שנה סיפר מגיד השיעור:

"מישהו אמר לי שהוא קדוש מרחם אמו – אז אמרתי לו שהוא היה צריך להישאר שם!"

מלבד ההומור האירוני הנוטף מן התשובה, יש גם מסר חשוב שניתן להפיק: אדם לא נולד שלם. אדם נולד חסר, עם מטרה לשאוף ולהגיע לשלמות. זוהי עצם המציאות שלו, ומשמעות עמוקה יש לקביעה זו.

בני האדם נוטים למעוד, לעשות טעויות, להיכשל. מציאות זו מוכרת בכל ענפי החיים – בהנהגה של בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, בשמירת תורה ומצוות, ובכל תחום אחר שיעלה על הדעת. ועוד, נוסף על עצם המעידה והנפילה, יש את התסכול הנלווה אליהן.

למה אירע לי כל וכך? איך יתכן שעשיתי טעות כל-כך טיפשית ועוד אחרי שכבר נכשלתי בעבר בדברים דומים – שוב אותה טעות חסרת מחשבה? הייתכן?

תסכול זה הוא הרסני. הוא שובר את רוח האדם, הוא הורס את הדימוי העצמי שלו, הוא מוציא את הרוח מן המִפרשים. הרגשה כזו גם מונעת את השקעת מלוא הכוחות ב'הלאה, בוא נתקן'. היא משליטה חוסר אונים, כי אם כבר נכשלתי – סיכוי טוב שגם בפעם הבאה אני עומד להיכשל; בשביל מה, אפוא, לנסות שוב?

לכן אנסה כאן להאיר על זווית אחרת של אותה התופעה. כי אכן, את אותו מעשה עצמו אפשר להבין ולהגדיר משתי זוויות שונות. ולמרבה הפלא, לא רק שונות – אלא גם הפוכות.

ליפול ולקום

משל למה הדבר דומה? ראש ישיבה מפורסם אחד, ישב במשך ערב שלם וסיפר לתלמידיו כל מיני סיפורים, כאלה שהיה טמון בהם מוסר השכל חשוב. בסוף הוא סיים ואמר: סיפורים הם סיפורים, והרי המצווה שלנו היא ללמוד תורה; האם היה כאן חטא של 'ביטול תורה' בכך שהקדשתי את הזמן היקר לסיפורים?

התשובה היא, שזה תלוי בכם. אם תפיקו את התועלת מן הסיפורים, אם תשכילו ליישם את הלקח שלהם בחיים, אזי אדרבה – היה זה זמן פורה מאד, זמן של שיפור עצמי. אך אם לא תעשו כן, נמצא שהיו אלה סתם סיפורים בעלמא, בזבוז זמן יקר שיכול היה להיות מנוצל ללימוד יקר.

עד כאן המשל, (שבאמת יש לו מסר חשוב בפני עצמו), ומכאן לענייננו, לנמשל. ובכן, איך מביטים על הכישלונות? זה תלוי בנו.

הנה, קחו לדוגמא פסוק ידוע, אותו כתב שלמה המלך בספר משלי:

"שבע יפול צדיק וקם".

אחד מגדולי המעמיקים - רבי יצחק הוטנר זצ"ל, בעל ה"פחד יצחק", כתב הסבר על כך. זהו קטע קטן מתוך אגרת חיזוק שהוא כתב, לתלמיד שהתלונן על כל מיני מכשולות ונפילות (הקליקו כאן לקריאת המכתב המלא). קטע זה הוא בודאי אחת הפנינות הספרותיות שיצאו מתחת ידיו, וראוי הוא שיחקק בלב של כל מי שקורא את הדברים. וכך הוא כותב:

"החכם מכל אדם אמר 'שבע יפול צדיק וקם', והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא, אע"פ ששבע יפול צדיק, עם-כל-זה הוא קם. אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה'שבע נפילות' שלו".

הטיפשים רואים את הכישלונות כדבר שלילי, ככאלה שחבל שבאו לעולם. כה יפים היו החיים אילו לא היו לנו מכשולות אלה. אך החכמים המעמיקים יותר ורואים את החיים באור אמיתי מבינים כי המכשולות הן חלק מהמציאות. כי אדם לא לומד בלי להיכשל.

ולא רק פעם אחת, אלא שוב. ושוב. ושוב. ואז, אחרי 'שבע נפילות', סוף-סוף הוא תופס את עצמו, לומד את הלקח ומשפר את הטעון שיפור. כך טיבן של הבריות, כך טבע הבריאה.

ואם כך, המכשול אינו רק מכשול; הוא חלק מתהליך הבנייה. אי אפשר בלעדיו, כי רק דרך המכשול ובאמצעותו אפשר ללמוד, לגדול, להתקדם. "החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה'שבע נפילות' שלו".

בעקבות מבט זה, כבר לא מתייחסים לנפילות כדבר שלילי, אלא כדבר חיובי. זה מלמד אותנו מה צריך לתקן, כדי שנהיה זהירים יותר בפעם הבאה שנשקיע את המאמצים. ואז נצליח. או שמא – אז ניכשל שוב? גם זה אפשרי. שבע ייפול... אבל בסוף, כשנלמד היטב את הלקח, נצליח!

זהו מבט חיובי ומרענן, הנותן מרץ רב להתגבר על כל הנפילות ולהתאמץ שוב. כל מעידה וכשלון, והלקח שלה במה וכיצד להתחזק לקראת הפעם הבאה.