בבית הכנסת כשחוזר החזן על התפילה בקול רם עונה הציבור "אמן" אחר כל ברכה וברכה. מיוחדת היא ברכת "מודים אנחנו לך..." בה מוסיף הקהל לומר נוסח הקרוי "מודים דרבנן".

קטע זה, כפי שהוא נמצא בסידורים כיום, מורכב מצירוף כמה נוסחאות שונות. עיון במקורות מלמד אותנו שהנוסח המקורי היה בעצם קצר מאוד, שבע מילים בלבד:

"מודים אנחנו לך - על שאנו מודים לך".

נוסח זה מעורר תמיהה!

מבינים אנו את עניין ההודאה לבורא – כהכרת הטוב על כל הדברים הטובים שיש לנו. כל הברכות המגיעות אלינו כמתנת שמים, מחייבות אותנו לבטא את תודתנו עבורן.

אך מהו העניין של "מודים אנחנו לך על שאנו מודים לך"? כלומר, שלא רק שאנחנו מודים לבורא (על טובותיו), אלא אנו גם מודים לו על עצם ההודאה. האומנם יש לומר תודה על כך שאומרים תודה? מה משמעות הדבר?

כדי לענות, נצטט פסוק בספר תהילים (פרק ל"ב). בו נאמר כך:

"רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה' – חסד יסובבנו".

הפסוק עורך השוואה בין שני בני אדם, האחד רשע והשני בוטח בה'. ומה ההבדל בין השניים? הרשע – מקבל "מכאובים רבים", והבוטח בה' – "חסד יסובבנו".

אך האם הכוונה היא כפשוטה, שזהו ההבדל בין הרשע לבין הבוטח בה'? הרי ניסיון החיים מלמד אותנו שיש רשע - וטוב לו, יש צדיק - ורע לו... לכן מבארים המפרשים שכוונת הפסוק היא לדבר אחר: יתכן מאד ששני האנשים עליהם מדובר כאן הם במצב זהה לגמרי מבחינה אובייקטיבית. לשניהם יש 'מכאובים' – כמו שיש בצורה זו או אחרת לרוב בני האדם בעולם.

אם נשאל את הרשע "מה שלומך", ונבהיר שאין זו שאלת נימוסין אלא שאלה אמיתית: מה נמצא בעולמך הפנימי, מה מתרחש בעמקי לבבך. הוא ישיב את האמת, שיש מכאובים בחייו. כי כך הוא זרם החיים, תמיד יש בעיות מצד זה או אחר, משפחה, בריאות ופרנסה.

אך כשנשאל את ה'בוטח בה' את אותה השאלה, "מה שלומך", הוא ישיב: "ברוך השם! הכל טוב! ממש 'חסד יסובבנו!' ". ונחזור ונשאל אותו: רק רגע, מה עם כל הבעיות המרובות של החיים, ה'רבים מכאובים' שלך? הוא ישיב: כן, נכון (ותודה על התזכורת...) אבל לא הם ה'פוקוס' של החיים שלי. אני 'חי' בתוך החסד של ברכת שמים, וה'מכאובים' הם דברים שאמנם אני צריך לטפל בהם, אך לא הם מגדירים את החיים.

זהו "חסד יסובבנו"!

מצבו של האדם בחייו אינו אובייקטיבי, אלא סובייקטיבי

ננסה לחדד את ההבנה בנושא. מצבו של האדם בחייו אינו אובייקטיבי, אלא סובייקטיבי. המצב כשלעצמו איננו קובע את מהותם של החיים, אלא המבט על המצב – הוא הקובע. ניתן להאריך בדוגמאות, אבל דומני שאין בזה צורך – כל אחד חש את זה, כל אחד מבין במה מדובר.

הרשו נא לי לתת לדבר ביטוי מזווית מעניינת. כולם נוהגים לבטא את ההבדל בין האופטימיסט לבין הפסימיסט כך: האופטימיסט רואה את חצי הכוס המלאה, ואילו הפסימיסט רואה את חצי הכוס הריקה. נכון? נכון.

הייתי רוצה להציע ברשותכם הגדרה אחרת: האופטימיסט? הוא רואה כוס מליאה לגמרי, עוברת על גדותיה מרוב טוב. ואילו הפסימיסט, הוא רואה כוס לגמרי ריקה, מנוגבת מכל טוב.

ועדיין מדובר באותה הכוס! הכיצד?

כי המבט הוא הקובע, הוא היוצר את הגדרתו של המצב. המביט בצד של הטובה, 'שקוע' לגמרי בטוב וזה מה שממלא את כל ישותו. לעומתו זה המתרכז ב'רע' וב'חסר', אזי כל הטובה שבעולמו מאבדת את משמעותה – הכל רק 'רע'.

תמיד יש גם 'טוב' וגם 'רע' מבחינה אובייקטיבית. ותמיד ימצא האופטימיסט את הדרך לראות את הדברים במבט שכולו אך ורק טוב. ואילו הפסימיסט...

פעולת ההודאה לה' היא בעלת משמעות מעבר להודאה והכרת הטוב. שהרי כאשר אדם מודה מקרב לבו, הוא חש בצורה אינטנסיבית את הטוב שעליו הוא מודה, וזה מה שממלא את לבו. "חסד יסובבנו"!

אין דבר יותר משמח בחיים מאשר הבעה (אינטנסיבית!) של הכרת הטובה, זה עצמו מייצר רגש של שמחה. על זה הוא שנאמר "טוב להודות לה' ולזמר...".

ולכן אנחנו מודים לא רק על הטובה לה זכינו, אלא גם על כך שזכינו להודות עליה.

"מודים אנחנו לך – על שאנו מודים לך"!