בלימודי התראפיה באמנות שלי, היה תרגיל כזה. מציירים ציור, ואז מכינים פתח באמצעו של דף לבן. ה"חלון" הקטן מאפשר לראות בכל פעם רק קטע קטן מן הציור. כשמצאנו קטע שמצא חן בעיננו היה עלינו להגדילו, ובעצם לצייר אותו מחדש, בלי ההקשר המקורי שלו.

פתאום "מצאנו" ציורים שלא היינו מעלים בכלל בדעתנו לצייר מלכתחילה.

יש הנאה רבה בתהליך הזה ואני ממליצה לכולם לנסות אותו.

פרספקטיבה קצת שונה, תמיד נותנת פירוש חדש למה שקורה איתנו. אם מישהו חותך אותי בכביש, המחשבה הראשונה היא בד"כ כעס. אבל יש לנו היכולת לשנות את החשיבה ובעקבותיו את הרגש. אולי מסיעים שם יולדת?

אההה, זה כבר סיפור אחר, בשביל יולדת אני מוכנה לפנות בעצמי את הדרך!

המסגור מחדש מאפשר גם הומור.

בכל חוויה (כמעט) ישנה זווית הומוריסטית המחכה להתגלות

ובעצם בכל חוויה (כמעט) ישנה זווית הומוריסטית המחכה להתגלות. ככל שאני מרבה להשתמש בהומור, הראש שלי כבר מחפש ומאלתר לו לבד "מהפכים" הומוריסטים שכאלה.

לפני זמן מה, בליל ר"ח חשוון, ליוויתי את גיסתי ללידה. בחדר ממול הייתה יולדת שליוותה את הלידה שלה בזעקות כאב בלתי פוסקות כמעט, בווליום מרעיש ביותר. ביקשתי לסגור את הדלת שלנו, אך המיילדת לא אפשרה זאת. היא הייתה צריכה להאזין למתרחש בחדר ממול, תוך כדי עבודתה בחדרנו. לא ניתן היה להתעלם מן הצעקות. ליבנו נכמר מרחמים. חמור מכך, גיסתי החלה לחשוש שגורל דומה מצפה לה.

בהברקה של רגע, מסגרתי לה מחדש את החוויה:

"החדר ממול מגיש לכם בשידור חי קולות מלידה טבעית ללא אפידורל... לך גיסתי היקרה מצפה לידה עם אפידורל, הקשיבי לקולות ותדעי מה את מפסידה... מוגש בחסות לידה טבעית, רק כך כדאי ללדת."

צחקנו ביחד, האווירה הפכה בבת אחת למחויכת ואפילו קצת מצחיקה.

על רקע המוזיקה המרגיעה שהתנגנה אצלנו בחדר נשמעו זעקותיה של השכנה, וקיבלו מדי פעם קריינות ופרשנות על ידי. גיסתי, שהייתה מאוד עייפה, "זרמה" עם התהליך, כשהיא מקבלת ממני עידוד ומסאג' ואת ידי ללחוץ אותה חזק חזק.

השמעתי תרועה רמה כשנכנסה המרדימה סופסוף לחדר, וגיסתי לבסוף עברה לידה טבעית, כי עד שסיימו את המוניטור, את הנוזלים, את הקריאה לרופא שיתן הוראה לאפידורל, את השאלות של הרופא, א ההמתנה למרדימה, היא כבר היתה מוכנה ללידה. אחרי לחיצות, נשימות וכמה צעקות רמות משלה, ילדה גיסתי בת, בשעה טובה. אחרי שנרגעה מן ההתרגשות הרבה שאלה אותי, "גם אני צעקתי כמוה?" מצטערת," עניתי לה, "ההיא קיבלה מקום ראשון בתחרות, לא היה לך סיכוי לנצח אותה!"

לקחת רגע בחיים, למסגר ולהעצים. אנחנו הצלמים של חיינו. אנחנו בוחרים אל אילו רגעים להתייחס ומאילו להתעלם. אילו רגעים מקבלים מאיתנו העצמה ואילו נזנחים ו"לא שווים תמונה".

התבוננו באוסף התמונות שבידכם. כמה פעמים הגדלתם את הזום על מעשה מכעיס? וכמה פעמים דווקא הטוב קיבל את מלוא תשומת הלב?

ה' נתן לנו כלי מופלא. יכולת המסגור. היכולת להתעלם מן השולי, ולהתמקד בחיובי.

אני מאחלת לכולנו שנשתמש ביכולת הזו. נצלם, נפתח ונגדיל רק את הטוב שיש לנו בחיים, ויש כל כך הרבה....