הגמרא במסכת תענית מספרת שפעם הלך אחד האמוראים, רבי ברוקא, עם אליהו הנביא ברחוב השוק. תוך כדי שיחתם פונה רבי ברוקא לאליהו הנביא ושואל אותו: רבי, האם יש כאן אנשים בני העולם הבא? באותו רגע נכנסו שני אנשים אל השוק, אומר אליהו הנביא לרבי ברוקא – אלו בני עולם הבא.

רבי ברוקא המסוקרן ניגש אל האנשים ושאל אותם למעשיהם, אולי הם מדובר בצדיקים נסתרים, ענו לו צמד הרעים: אנשים בדחנים אנחנו, כאשר אנו רואים מישהו עצוב אנו ניגשים אליו, מבדרים את רוחו ומוציאים אותו מעצבונו.

הגשש החיוור מוכיח שאפשר לייצר הומור צח ונקי לנשימה.

עצב אינו רק חוסר שמחה, העדר של עליזות. עצב הוא רגש הרסני העלול להכניס את האדם לדכדוך, למרה שחורה, לחוסר יכולת, ליעילות עצמית נמוכה ועוד כל מיני מרעין בישין. יכולתם של אנשים לשמח אנשים אחרים הוא דבר שלא יסולא בפז, בן רגע הם מעלים את האדם מן העצבות מן תחושת הריק אל מקום של נעימות של הרגשה טובה.

כולנו גדלנו על הגשש החיוור. היכולת שלי לומר לאמא שלי "מה כמה"? והידיעה שהיא תענה לי – קרוב לוודאי – "מה שבע?" מוכיחה שלגשש החיוור אין גיל, היא גם מוכיחה שאפשר לייצר הומור צח ונקי לנשימה שגם יצחיק.

האם היום זה קיים? מסקירה מרפרפת על תעשיית הבידור העדכנית מעלה שרוב הבדרנים הם צעירים שחלק נכבד מבדיחותיהם מלווה בניבולי פה, אולי זה מצחיק אנשים מסוימים, אבל מבחינת תוכן ההומור מדובר בטקסטים די ריקניים – שלא לדבר על ההומור שמשתמש בהשפלת והבכת הזולת – ראו מקרה ארץ נהדרת.

מותר וצריך לצחוק אבל מומלץ שיהיה כמו שנוהג היה פולי לומר: כל מילה - אבן, כל אבן - שושן.
 

***

מאמר בנושא קרוב:

באמת ארץ נהדרת
אני רוצה לצאת חוצץ ולהתריע כנגד תופעת הציניזאציה ההולכת ומתפשטת בצורה מדאיגה במדינתנו.