רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צוללים פנימה

קרני חגבים

שלח (במדבר יג-טו )

מאת הרב דן טיומקין

למה דווקא חגבים?

בפרשתנו מסופר, שכאשר המרגלים חזרו ודיווחו מה הם ראו בארץ כנען, הם בחרו היטב את המילים שיבטאו לא רק את העובדות היבשות, אלא גם את רגשותיהם מול הארץ המלאה בבני אדם ופירות ענקיים. עשרת המרגלים רצו לבטא את תחושת הקטנות וחוסר האונים שלהם מול בני הענק, ובחרו במשל מעניין: ״וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר י"ג ל"ג).

השאלה המתבקשת, מדוע מכל בעלי החיים הקטנים והמסכנים, מצאו לנכון המרגלים להמשיל את עצמם דוקא לחגבים. יש בעלי חיים הרבה יותר קטנים ועלובים: נמלים, ג׳וקים, יתושים, צבים, ועוד. לעומת חיות אלו, החגב היא דווקא חיה מרשימה בעלת יכולות ניתור מדהימות, וכל מי שאי פעם ניסה, יודע שבכלל לא פשוט לתפוס חגבים.... אם כן צריך להבין, מדוע מכל בעלי החיים, המרגלים בחרו דווקא בחגבים כדוגמא לאפסותם?

כדי לענות על כך, נפתח בהקדמה העוסקת בהלכות שבת. כידוע, אחת מהמלאכות שאותן אסור לעשות בשבת, היא מלאכת צידה. אסור בשבת לשלול את חירותו של בעל חיים. לדוגמא, מי שמכניס צבי לכלוב קטן, עובר על מלאכת צד. ולא רק צבי, אלא כל בעל חיים חופשי נכלל באיסור זה. אבל ההלכה מפרידה ומציינת שיש בעלי חיים שמוגדרים כ'מחוסרי צידה' - בעלי חיים שאין להם חירות, ולכן אי אפשר לשלול את חירותם האבודה ממילא, ולכן אין בהם איסור צידה מן התורה. לדוגמא, בעל חיים חולה או זקן, בעל חיים מבוית כמו כלב או חתול שהתרגל לבית בעליו, או מינים של בעלי חיים שמבויתים בטבעם, כמו סוס או פרה.

ומה לגבי חגב?

החגב הוא בעל חיים מעניין. במקום אחד כתוב שהוא בעל חיים חופשי ולכן שייך בו איסור צידה, ובמקום אחר כתוב שהוא בעל חיים מחוסר חירות, ולא שייך בו איסור צידה. החילוק שקובע אם יש בו איסור או לא, הוא זמן צידתו: בשעות היום, החגב מנתר וקופץ לגבהים עצומים, ואז מי שיצוד אותו יעבור על איסור צידה כי הוא שולל את חירותו, אבל בלילה, בשעת הטל, החגב לא נע ולא זז. הוא פשוט נשאר על מקומו ולא מתנגד למי שמנסה לכלוא אותו. במקומות שבהם החגבים היו מצויים בשפע, כמו בתימן ובמרוקו, יש עדויות על כך שמנהגם היה ללכת בשעת הטל, בלילה, ולאסוף שקים שלמים של חגבים. בלילה החגב משנה את הסטטוס שלו ל'מחוסר צידה' (וכך נפסק במשנה ברורה, סימן שט"ז, ס"ק י"ג).

המצה, ולא פסל החירות, היא סמל החירות האמיתי

הדרך של החגב להרגיש את החירות, ולהחליט אם לברוח ולנתר או לקפוא כמו מת, היא דרך אבר אחד קטן. שני אברים ליתר דיוק. בשפה המדוברת כיום קוראים להם מחושים. באנגלית קוראים להם אנטנות. בלשון חז"ל קוראים להם קרניים. הרעיון שלהם ברור. אותם מחושים שיוצאים מגופו, הם הדרך של החגב להרגיש בטחון לקפוץ ולנתר. יש הרבה חיות שיש להן מחושים, אבל רק אצל החגב - הפער בין שני המצבים כל כך חד ובולט. ה'אנטנה' הזאת אולי קטנה, ומשקלה ביחס לחגב כולו ודאי אפסי, אבל החשיבות שלה עצומה. היא אבר החירות של החגב.

זאת אולי הסיבה, לכך ש'קרני החגבים' האלו נבחרו לבטא את ההבדל בין חמץ למצה, כמו שמבואר במסכת פסחים (דף מ"ח ב'). ברגע שעיסת בצק עומדת מספר דקות, מתחילים להיווצר בה סדקים קטנטנים שגודלם 'כקרני חגבים', ואז היא משנה את הסטטוס שלה ממצה שכשרה לפסח, לחמץ שאסור מכל וכל. דוקא מידתם של 'קרני חגבים' נבחרה לסמל את גודל הסדק בעיסה שהופך אותה לחמץ, וזה לא מקרי. כידוע, המצה היא סמל החירות האמיתי (ולא 'פסל החירות' שבניו יורק), ואין מתאים יותר מקרני החגבים, אבר החרות של החגב, כדי לסמל את שלילת החירות.

כעת מובן בהחלט מדוע המרגלים בחרו לנקוט בדוגמא של החגבים כדי לתאר את חוסר האונים שלהם. הם לא רצו לבחור בדוגמא של בעל חיים חסר אונים מטבעו כמו צב או נמלה. הם רצו להמחיש איך למרות שבטבעם הם בעלי יכולות שמסוגלים לברוח בחמקמקות, הם היו כמו משותקים למראה הענקים שבארץ כנען, ואין דוגמא מתאימה להרגשתם יותר מהחגב, שגם הוא בעל יכולות ניתור והתחמקות, אבל בלי אבר חירות שיאפשר לו להפעיל את כשרונותיו, הוא חסר אונים.

המקור לבטחון עצמי מן התורה

המרגלים גם לימדו אותנו לקח נוסף, חשוב מאד. אם נדקדק בדבריהם, הם לא אמרו שיושבי הארץ הענקים התיחסו אליהם כחגבים, הם אמרו שהם עצמם הרגישו כמו חגבים, ורק אז זה הפך להיות היחס שאותו הם קיבלו. ״וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר י"ג ל"ג). מי שנראה בעיני עצמו קטן וחסר אונים כמו חגב, ישדר את תחושתו גם לסביבה, שתקלוט זאת ותתיחס אליו בהתאם! (ואחר כך הגלגל כבר יחזור על עצמו, כשהוא יקלוט את חוסר ההערכה מן הסביבה, וחוסר הבטחון שהוא יקרין רק ילך ויגבר).

מי שאינו מאמין בעצמו, לא יבחין בהזדמנות מדהימה גם אם היא תצוץ מול עיניו

נכון שלא הכל תלוי רק במה שאתה משדר, ולא יועיל לשחק אותה ולשדר עוצמה אם אין לכך בסיס. כדי שנוכל לשדר הצלחה בכנות, אנחנו צריכים ללמוד ולקנות את התחושה הזאת בהדרגה, אבל למי שמתיאש מראש, למי שאינו שואף, לא מאמין בעצמו ולא מכוון את עצמו אל היעד, כמעט ואין שום סיכויים. גם אם תצוץ לו מול העינים הזדמנות מדהימה, קרוב לודאי שהוא כלל לא יבחין בה.

אפשר וגם כדאי להתפלל על זה, לבקש מכל הלב שנצליח באמת להבחין בישועות ולהתחבר אליהן. רק אז, כאשר הישועה תגיע, נוכל לזהות אותה ולמקסם אותה. אין ספק שבמהלך חיינו היו לנו כמה וכמה הזדמנויות שכאלה, שבכלל לא היינו מודעים אליהן. וזה התפקיד שלנו, להצמיח את האנטנות, שימשכו את הישועות או לפחות ידעו לזהות אותן כאשר הן יופיעו.

הגמרא במסכת שבועות (דף מ"א) אומרת: "כל דבר שאינו מוטל על האדם, לא בדעתו", כלומר, האדם מטבעו לא שם ליבו לזכור פרטים טכניים שלא מוטל עליו לזכור. כפי שביאר שם רש"י, כגון אם פרע הלואתו בעדים או שלא בעדים. הרמח"ל בהקדמתו למסילת ישרים, מרחיב את העיקרון הזה ומבאר איתו כלל יסודי בכוחות הנפש של האדם. כל מה שלא עולה במחשבה, כלומר שלא נמצא במודעוּת התמידית, אינו עולה בצורה ספונטנית על דעת האדם. אם נצליח לשמור במודעות את הצורך להצמיח אנטנות, קרני חגבים, אז נוכל להתחבר לכל השפע העצום שאלוקים רוצה להשפיע עלינו.

בתפילת העמידה יש הרבה בקשות שאנחנו מפנים לאלוקים. רק בברכה אחת אנו מזכירים גם את הבקשה וגם את התוצאה שתקרה לנו" "רפאנו ה' – ונרפא, הושיענו – וניושעה" [כלשון הפסוק בירמיהו י"ז י"ד: רְפָאֵנִי ה' – וְאֵרָפֵא, הוֹשִׁיעֵנִי – וְאִוָּשֵׁעָה]. המפרשים מתקשים, מה הטעם בהזכרת התוצאה שתקרה לנו, תופעה חסרת תקדים שאין באף ברכה אחרת. לדוגמא, לא אומרים: 'גאלנו – וניגאל', 'ברך עלינו – ונתברך', 'קבצנו יחד – ונתקבץ', מכיון שכל אלה הן התוצאות שיקרו ממילא, ואין שום צורך להתפלל עליהן בנפרד. לכן הנוסח המוזר הזה לא חוזר על עצמו בשום ברכה אחרת. רבי אברהם בן הגר"א (בביאורו על תפילת העמידה, שבסוף ספרו: 'בית אברהם') מסביר, שכאשר מגיעים לישועה צריך לבקש גם את התוצאה, כי כאן זה לא מובן מאליו. יש ישועות שמגיעות אלינו, ואנחנו בכלל לא ערוכים אליהן, לא מודעים להן, וממילא גם לא נהנים מהן. לכן אנחנו לא מתפללים רק שהבורא ישלח את הישועה, אלא שגם אנחנו נבחין בה ונצליח להיוושע.

אני לא חושב שאנחנו יכולים להצליח להצמיח אנטנות כמו החגבים, אבל אנחנו יכולים באמת להאמין בעצמנו, וגם זה סוג של אנטנה. בימינו כבר לא צריך להיות אדם רוחני כדי להאמין בכל האנרגיות שעוברות לידינו כל הזמן. אנו מוקפים בכל גלי הרדיו, הטלויזיה והתשדורות הסלולריות שבעולם, ואנטנה מתאימה תאפשר לנו לשמוע, להאזין, להתחבר ולקלוט אותם. באותה מידה אנחנו זקוקים גם לאנטנות שיעזרו לנו לצאת מהקבעונות שלנו, מכלוב הזכוכית הדמיוני שלא נותן לנו להעז, לפרוץ, לפתח את עצמנו, לזהות הזדמנויות, ולרכוש בטחון שישדרג אותנו מיצורים חסרי אונים, ליצורים שמשדרים סטטוס אחר לגמרי.

שיהיה לכולנו בהצלחה רבה!

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן