חופרים בור עמוק באדמה, מכניסים לתוכו שתיל קטן מכל סוג שהוא, מכסים את הבור מסביב, ו... זהו! בזאת קיימנו את "מצוות" החג של ט"ו בשבט! שום ברכה, שום תפילה מיוחדת.. כלום! סתם הכנסנו עץ לתוך האדמה!

ובכל זאת, לט"ו בשבט יש אצלינו כזה "כבוד"...

למה זה??

למה שתילת העצים נתפסת אצלינו כאירוע כל כך מרגש?

כשהייתי קטנה, אולי בת שמונה שנים, נלקחנו ע"י בית הספר לשטח פתוח, מרוחק מן היישוב שבו גרתי, וכל זוג ילדים קיבל שתיל קטן שהיה עליו לנטוע באדמה. יחד עם רינה, חברתי הטובה, עמלנו שעה ארוכה בחפירת הבור, ובאווירה כמעט רוחנית - הכנסנו יחד לבסוף את השתיל הקטן שלנו לתוך מקומו באדמה.

בסיום הטקס, לאחר ש"סידרנו טוב טוב" את האדמה סביב השתיל שלנו, ואפילו יצרנו מסביבו גומה קטנה – כדי שהמים יוכלו להיקוות סביבו ולהשקותו בנדיבות – היינו שתינו מלאות בבוץ, במים – ובעיקר בהמון סיפוק וגאווה.

למה זה??

על מה הגאווה הגדולה הזו?

ויותר מזה, מדוע אני עדיין זוכרת כמעט כל פרט שולי בחוויה הזו, שבסך הכל ארכה כחצי שעה מתחילתה ועד סופה?

כיצד יתכן ששלושים דקות, לכאורה סתמיות, נחקקו אצלי בתודעה באופן כל כך עמוק, ועדיין מרגשות אותי כל פעם מחדש, גם כעבור יותר משני עשורים?

לפני כמה ימים יצא לי לשוב ולעבור ליד אותו איזור, וטיילתי לי, יחד עם ילדיי, במה שבינתיים הפך לחורשת עצים נעימה ויפה. ידעתי לזהות בדיוק איזה מן העצים הוא "שלי", ונעמדתי מולו למשך מספר דקות.

ואז הבנתי.

הבנתי פתאום, ששתילה של עץ קטן היא חוויה שמזכירה מאד את ההורות. אתה יוצר חיים, מטפח אותם, משקיע בהם, עוקב אחר התפתחותם, גאה בכל התקדמות משמעותית שלהם...

אתה ממש נקשר אל החיים החדשים שהיית שותף ביצירתם.

ילד ששותל עץ, בדומה מאד לכל הורה, יודע שהעץ איננו ממש שייך לו, ואין הוא ממש בשליטתו, הוא מבין שהעץ הינו ישות אוטונומית העומדת בפני עצמה, אולם הקשר שהוא חש כלפיו הוא עדיין חזק ומיוחד במינו.

אולי לזה התכוון מי שאמר – "כי האדם עץ השדה"...