נדמה שכל הורה מגיע בחייו, בשלבים מסוימים, לנקודות שבהן הוא נדרש לדון ולהתלבט בשאלות פילוסופיות מורכבות ביותר.

האם החינוך שאנו מעבירים לבננו הוא בעצם רק סוג של אילוף?

האם הכישורים החברתיים חשובים יותר מהישגיו הלימודיים של הילד?

עד כמה עלינו להתערב בחייו של המתבגר, שכל כך רוצה את החופש והפרטיות בחייו?

***

בעלי ואני החלטנו לא מזמן להתחיל וללמד את בתנו הבכורה, בת השנה וחצי, את 'קריאת שמע שעל המיטה'.

חשבנו לעצמנו: "למה לא? הרי היא כל כך אוהבת שירים ודקלומים, היא תמיד נהנית מהתנועות שמתלוות לשירי הילדים, אז למה לא 'קריאת שמע'?".

ויותר מזה, אמרנו לעצמנו: "מדובר בפעוטה שמאד אוהבת סדר וארגון בחייה. כל דבר אצלה הופך לטקס – הדרך שבה מונחים הכלים לפניה בזמן הארוחות, הסדר שלפיו אנו מלבישים אותה, אפילו זמן הרחצה שלה עונה על כללים מאד מיוחדים שקבעה לעצמה".

באותו היום, לאחר טקסי ארוחת הערב, הרחצה, ולבישת הפיג'מה, השכבנו אותה במיטה בהתרגשות סמויה, וביחד – בעלי ואני – כיסינו את עינינו בידינו, ואמרנו יחד את הפסוק הראשון של 'קריאת שמע'.

"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".

הקטנטונת הביטה בשנינו בהבעה קצת מבולבלת. ניכר היה שלא בדיוק הבינה מה אנחנו רוצים ממנה.

מצד אחד, ברור היה לה שאנחנו מנסים ללמד אותה משהו. ומצד שני, היא לא היתה רגילה ללמוד שירי ילדים או דקלומים חדשים דווקא בשעות הערב המאוחרות.

למרות המבוכה הראשונית, המשכנו בהתמדה עם המנהג הזה, ולאט לאט הפנימה הילדונת את הטקס החדש שהכנסנו לחייה.

***

כעת, כעבור מספר שבועות, היא יודעת לבד לכסות את עיניה בידה הימנית, והיא אפילו מצליחה לומר מספר הברות מהפסוק הנצחי (נשמע קצת כמו: "מה... אל... נו... חד").

אפילו נדמה היה, שיותר לא נקדיש לעניין הזה מחשבה מיוחדת נוספת, משום שכיסוי העיניים והמלמול הנלווה של המילים, כבר הפכו אצלה לחלק ברור מהטקס שלפני השינה.

אולם, כמו בכל סיפור טוב, לפני כמה ימים קרה משהו שגרם לי לחשוב מחדש על כל העניין.

היה זה יום עמוס מאד, מלא בסידורים, פגישות ונסיעות מתישות. הגענו הביתה עם הילדים העייפים, וכל מה שהתחשק לנו, היה להשכיב אותם לישון ולנוח מעט בעצמנו.

בתנו הבכורה נכנסה למיטה לאחר האמבטיה, הכניסה את האגודל הימני לפיה, ועצמה את עיניה. למרות העייפות הגדולה (שלי ושלה), החלטתי לבדוק אם היא עדיין מעוניינת לומר איתי את 'קריאת שמע'.

מבלי לפקוח את עיניה, ומבלי להוציא את האגודל מהפה, היא כיסתה את עיניה בארבע האצבעות הנותרות שביד ימינה. אמרתי את הפסוק – "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ונתתי לה נשיקת לילה טוב.

ובדיוק אז החלו לרוץ במוחי המחשבות...

הרי מדובר בפסוק שהפך, ברבות הימים, ל'המנון' הלאומי של העם שלנו! פסוק שצדיקי העולם היו זועקים ברגעי מותם! פסוק שמבטא את יסודה העמוק ביותר של האמונה בבורא העולם!

האם ראוי שהוא ייאמר בצורה כל כך אוטומטית, באופן כזה מכאני, כאילו היה סתם דקלום ילדותי שמלמדים בגן? האם נכון לפלוט אותו מהפה, כדרך אגב, כשאגודל בפה, ושאר האצבעות מנסות לגעת בעיניים העצומות?

האם אני לא עושה, בעצם, עוול גדול לבתי הקטנה? האם אני לא מפספסת פה את העיקר? האם אני אולי משדרת לבתי שמדובר פה ,בסך הכל, באקט טכני, בחלק שולי וסתמי מטקס ההליכה לישון?

***

ובכן, עלי להודות שלמרות ההירהורים הפילוסופיים (או שמא – המתפלספים?), בעלי ואני ממשיכים עם טקס קריאת שמע שמעל המיטה.

לפעמים הילדה שמחה על כך, ומשתפת פעולה בעירנות רבה, אולם עדיין קיימים גם לילות של עייפות גדולה, שבהם האגודל בפה, והפסוק נאמר רק כסוג של אמירת "לילה טוב" פשוט ושגרתי.

השאלות הגדולות לא ממש באו על פתרונן, אבל החלטנו, לאחר דיונים רבים, שנאפשר למטרה הנוכחית שלנו, לקדש מדי פעם את האמצעים. והרי גם חינוך הוא ערך חשוב...

חשוב לנו שהפסוק המהותי הזה – "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" – יהיה שגור על לשונה של בתנו. חשוב לנו שתרגיש שהיא מכירה אותו 'מגיל אפס'. חשוב לנו שאמירת הפסוק הזה, כטקס לפני השינה, יהפוך אצלה להרגל, למן טבע שני.

וכאשר תגדל הפצפונת, ותשאל אותנו מה פשרו של הדקלום שהיא רגילה לומר, לעיתים בצורה טכנית – אני אהיה יותר ממאושרת להסביר לה הכל אודות מהותו של הקשר המיוחד שלנו לקב"ה.