כשרשימת המטלות החלה לגלוש מהפתק על הפריזר, שם נולדה, לכיוון המקרר ידעתי שאין ברירה והתוכנית שנדחתה עד אין קץ צריכה לצאת אל הפועל.

חייבים לצאת ל"יום סידורים". תחת המעטה התמים הזה "סידורים" הסתתרו אין סוף מטלות מהסוג שאנחנו אוהבים לדחות למחר, ואם אפשר אז לאחרי מחר ולאחריו ... עד שמגיע רגע האמת – להחתים הוראת קבע בבנק, להוציא אישור ממס הכנסה, לקפוץ לרופא להוציא מרשם ולבית המרקחת לקנות תרופות ולרשום את הילדים במשרד הפנים.

התחלתי את היום אצל הרופא שם אחרי אדון "אני יכול להיכנס, הילד לא מפסיק לצרוח" , וגברת "אני רק צריכה לשאול משהו" זכיתי לחזות בפני הרופא ולקבל את המרשם המיוחל.

המשכתי למס הכנסה, נטלתי מספר מהעמדה והתפללתי לאלוקי התורים שיגיע כבר זה שלי. לאחר 36(!) דקות של המתנה ממושכת ניגשתי למי שהשלט על שולחנו חנן אותו בתואר "מנהל" ושאלתי מדוע יש רק פקידה אחת שמטפלת בעשרות הפונים? הוא מצידו הבטיח לבדוק מייד עם המנהל מעליו אם יש אפשרות להוסיף פקידה.

לאחר 25 דקות נוספות כשהאישור המיוחל בידיי ואני בדרכי החוצה, ניגש אלי המנהל והבטיח שבעוד שעה תגיע פקידה נוספת. אח, איזה התחשבות באמת תודה רבה ויום טוב גם לך.

משם המשכתי למשרד הפנים, אחרי הכל התאומים שלנו כבר בני חצי שנה ועדיין לא רשומים באף מסמך רשמי. החיים יכלו להמשיך ככה אולי עד היום שהשניים היו מתבקשים להציג תעודה מזהה בגיל 18 אילולא אבא שלהם שהאיץ בי "הילדים האלו הם שוהים לא חוקיים, בסוף עוד יגרשו אותם מהארץ...".

כשגיליתי, שבאורח נס בתור לפני ממתינים רק 50 אנשים נשמתי לרווחה. בפעם הקודמת שביקרתי כאן בשלהי אוגוסט 99 במטרה להאריך את תוקף הדרכון שלי, גיליתי עוד 400 איש שאותה מחשבה מטופשת חלפה בראשם.

בהגיע תורי, פניתי לפקידה ששמה חביבה (שבסוף היום עוד אגלה שהשם ניתן לה במקריות מופלאה) והיא החלה לטפל בענייני. "גברת תראי, יש כאן בעיה במסמך מבית החולים אני חייבת לשאול את המנהלת מה לעשות" הסבה את צומת ליבי חביבה הלא חביבה.

גברת מנהלת מצידה בררה עם מנהלת המחלקה שמעליה ופסקה שאין מה לעשות, צריך לתקן את המסמך מבית החולים ו"תפני שם למ-נ-ה-ל שחרור ילודים".

עייפה, מותשת ועצבנית חזרתי הביתה כשרק חלק מן המשימות נמחקו מהרשימה.

בערב, כשחלקתי עם רונית חברתי את קורות אותו היום היא סיפרה לי את הבדיחה הבאה:

 

חברת משקאות ישראלית וחברת משקאות יפנית החליטו לערוך תחרות חתירה בסירות. שתי החברות התאמנו במשך זמן ממושך ולבסוף הגיע יום התחרות. הנבחרת ''היפנית'' נצחה בהפרש ניכר.

 

המורל בצד הישראלי היה, באופן טבעי, נמוך ודעתו לזכות בתחרות הגומלין שנקבעה לשנה הבאה, הייתה נחושה. בהתאם לכך הוקמה ועדת חקירה לחקור את שורשי הבעיה.

הוועדה מצאה שה''יפנים'' הציבו לתחרות 7 חותרים ומנהל אחד, בעת שבסירה הישראלית חותר אחד 1 ו-7 מנהלים.

כמקובל, נשכר יועץ חיצוני על מנת לבחון מקרוב את מבנה הקבוצה הישראלית. לאחר חודשים של עבודה, הגיע היועץ למסקנה שיש בה יותר מידי מנהלים ופחות מידי חותרים.

לאור הדו''ח שהגיש היועץ, נערכו מספר שינויים במבנה הקבוצה הישראלית כלהלן: במקום 7 מנהלים וחותר אחר נבחרו 4 מנהלים בכירים ביותר, 2 מנהלים בכירים, מנהל בדרגת ביניים אחד וחותר אחד. נוסף נקבעה טבלת בונוסים המבוססת על הישגים לצורך עידוד ותמריץ החותר.

בתחרות הגומלין שנערכה כאמור לאחר שנה, ניצח הצוות היפני בפער כפול מאשר בשנה הקודמת.

לאור ההישגים העלובים הוחלט לפטר מיד את החותר ולשלם בכל זאת בונוסים למנהלים כהערכה למאמציהם.

היועץ החיצוני הוזמן שנית, על מנת לבדוק את המצב החדש. הוא היה נחוש בדעתו שתכניתו המקורית הייתה נכונה ורמת המוטיבציה גבוהה. מסקנתו לכן הייתה, שיש בעיות עם הסירה.

החברה הישראלית מפתחת כעת סירה חדשה, ורמת הביטחון העצמי שוב בעלייה.

 

ואני? הסתכלתי על המקרר ולא צחקתי בכלל....