לדעת לסלוח

הייתי בת 15, כיתה י', העיסוקים המשמעותיים בחיי- חברות, טלפון, חברות, קניות, חברות, וכן, קצת לימודים.

חודש לאחר תחילת הלימודים הייתה אמורה להתפרסם רשימת החלוקה למגמות בבית הספר. לא חששתי ממנה. נחשבתי לתלמידה טובה, והיה לי די ברור שאתקבל למגמה בה רציתי לבלות את שארית חיי בית הספר שלי. (כדי שלא להיכנס לענייני לשון הרע ערב החג, אמנע מלהזכיר את שם המגמה).

אני זוכרת את האירוע, כאילו היה זה אתמול, ישבנו כהרגלינו בחצר בית הספר, דנות בענינים שברומו של עולם (ממי אפשר להעתיק שיעורי בית במתמטיקה, למה המורה ללשון לא הגיע, ומי תככב בהצגת ביה"ס), כאשר אחת הבנות קראה לעברנו "התפרסמה הרשימה של המגמות", וכולנו רצנו לכיוון מזכירות ביה"ס.

שאננה עברתי על רשימת הבנות במגמה בה חשקתי, ולהפתעתי- אין שום איזכור לשמי. ושוב, סרקתי את הרשימה מההתחלה אבל שמי פשוט לא הופיע שם.

תחילה חשבתי שמדובר בטעות, אבל מתחת למילה ביולוגיה הופיעה שחור על גבי לבן התלמידה

ר-ב-ק-ה...

לא הבנתי בדיוק מה עבר בראשו של מי ששיבץ אותי למגמה הביולגית. בתור מתעלפת סידרתית בבדיקות דם, אחת שמתרחקת מכל דבר חי שהוא לא בנ"א, השיבוץ הזה היה תמוה ביותר בעיניי. מלבד זאת, רציתי מאד להתקבל למגמה המסוימת, ולאכזבתי לא היה גבול.

כשניגשתי למורה האחראית על המגמה בה רציתי ללמוד נעניתי כי מאחר והתוצאות במבחן האחרון שעסק בתחום לא היו משביעות רצון הוחלט שלא להכניס אותי למגמה. ניסיתי לדבר אל ליבה, הסברתי לה שמדובר היה בכישלון חד פעמי, וכל הציונים במקצוע לאורך השנים מעידים על התאמתי לתחום- אבל היא סירבה לשמוע.


במבט לאחור, קשה לי לדעת על מה הייתה התעקשותה, האם היה זה מפני שלא רצתה לחזור בעדה? אולי היא דווקא האמינה שבאמת לא אוכל להתמודד עם הלימודים, או סתם חוסר-סימפטיה...

ומעל הכל היה הרבה כעס, כעס עצום כלפי אותה מורה שעשתה עצמה לשופטת, שגרמה לי לפקפק בעצמי וביכולתי.

השורה הסופית הייתה- שבשנה הבאה היה אמור להיגזר עלי ללמוד על דנ"א, גנים, מרכיבי העץ ועוד שלל דברים "מרתקים" מבחינתי.

בסופו של דבר, לאחר שפניתי להנהלה, הצלחתי להיכנס למגמה "על תנאי". כמובן ששמחתי מאד, אבל מתחושת ההשפלה, ההרגשה שאינני טובה מספיק היה לי קשה להיפטר משך כל הלימודים. הרגשתי כל הזמן צורך להוכיח שאינני טובה פחות מאחרות.

ומעל הכל היה הרבה כעס, כעס עצום כלפי אותה מורה שעשתה עצמה לשופטת, שגרמה לי לפקפק בעצמי וביכולתי, שהחליטה לסרב לתת לי הזדמנות להוכיח את עצמי.

הציונים הטובים ביותר שלי היו במגמה הזו. הציון הסופי בבחינת הבגרות היה בן 3 ספרות...

בלב של בת 15, הבטחתי שלעולם לא אסלח לה. הפגיעה הייתה קשה מידי.

רק כמה שנים לאחר מכן, קיבלתי את התבונה להבין- כי אם אמחל לה ואסלח בליבי- ההרגשה הטובה שלי תשתפר. הבנתי שתחושת הזעם העצורה בי, גורמת לי להרגיש רע, עוצרת בי את זרימת החיים, פוגעת רק בי.

היא המשיכה הלאה בחייה, איננה מודעת כלל לפגיעה ברגשותי, והכעס שהיה עצור בי גרם נזק רק לי עצמי.

ואז עלתה בי המחשבה-

תמיד אנו מאמינים כי קשה לקבל סליחה ממישהו. מישהו שפגע בך ובא לבקש סליחה, לפעמים קשה לנו לסלוח,

אבל הדבר הנכון יותר, והבריא יותר הוא לסלוח בלב לכל מי שפגע בנו. ההרגשה הפנימית שלנו תשתנה במקום כעס ותיסכול – שלווה וידיעה כי למרות הכל התגברנו ומחלנו.

"...והנני מוחל במחילה גמורה לכל מי שחטא נגדי. בין בגופו בין בממונו, או שדיבר עלי לשון הרע... ולכל חטאת האדם אשר בין אדם לחברו". (תפילה זכה, מחזור יום כיפור)

לבקש סליחה

קשה לנו לא פחות, לבקש סליחה, האנשים הגדולים ביותר בעיניי הם אלו שיודעים להודות בטעויותיהם ולבקש עליהן סליחה.

אז,

סליחה מכל מי שנפגע ממני במישרין או בעקיפין,

סליחה מבני משפחתי, שלמרות שהשתדלתי לא תמיד הענקתי לכם מספיק , או לפחות כפי שרציתי,

סליחה מחברותי שהשאירו הודעה או שלחו מייל ולא קיבלו תשובה.

סליחה מכל מי שראה את עצמו נפגע ממשהו שכתבתי,

ולכולכם,

שנה שקטה.

שנה בריאה,

שנה של הצלחה ופיריון בעבודה,

שנה שיתגשמו בה כל משאלותיכם לטובה,

שכל מה שאתם מאחלים לעצמכם ואף יותר יתגשם

גמר חתימה טובה.