כל שנה מחדש זה מגיע מחדש,

זה מתחיל בהתקפת המבצעים ברשתות השיווק, ממשיך בכמה מצגות מזמרות המגיעות למייל שלי ומאחלות לי שנה טובה, אח"כ מגיע הטלפון מהגיסה שמבשר לי שברוב קולות נבחרתי לקנות את המתנה לחמות, ואז מגיעה השאלה הבלתי נמנעת הפופולרית כמעט כמו "אז איפה אתם בסדר"- איפה אתם בחג.

העורך מתקשר רק להזכיר שעוד שבועיים יש גיליון חג ותתכונני...

ואז אני יודעת, ראש השנה כבר פה.

השנה לשם שינוי סיימתי את כל המטלות מוקדם - קניתי ב500 ₪ בסופר וקיבלתי חבילת שוקולד מתנה, קניתי דבש – וקיבלתי חצי קילו תפוחים, נדחפתי עם עוד כלות המחפשות מתנות לחמות ובנות המחפשות להוריהן בחנויות כלי הבית והפרחים, קיבלתי הרצאה מקיפה בסופר-פארם על כל סוגי המבצעים, ואפילו הספקתי לקנות שי צנוע למי שחוגג איתי כבר ארבע שנים את החג אצל ההורים שלי ושלו לסרוגין. (אל תטרח לחפש, כי גם לא תמצא...).

למרות הדוחק בחנויות, הלחץ, שבירת הראש בשאלה מה ישמח את הורי יותר מכל תמונה לסלון, כלי כסף או סט כלים היה זה החלק הקל בהכנות.

ההכנות הנפשיות הן קשות הרבה יותר.

כל שנה בסיומו של יום כיפורים, כשהדי התפילה עוד מהדהדים באוזניי, כשעומדים בפני דף חדש, לבן, נקי אני מקבלת על עצמי שפע הבטחות - להקפיד יותר על תפילות וברכות, להשתדל לדון יותר לכף זכות, להקפיד על כיבוד הורים, להיות רגועה יותר, סבלנית יותר ועוד ועוד.

בחשבון הנפש העצמי, כמעט שנה אחרי, אני יודעת שלצערי לא עמדתי בהרבה מהיעדים.

הרבה פעמים התחלתי את ברכת המזון בריכוז רב ליד שולחן המטבח שלנו ולפני שסיימתי כבר הייתי באמצע פינוי הכלים כשהראש בכלל נתון לכתבה זו או אחרת, לסידורים שצריכים להעשות או לילדה שבדיוק החליטה לבדוק מקרוב את ההתאמה בין הטושים שלה לריפוד הסלון.

פעמים רבות שפטתי אנשים מוקדם מידי, העדפתי לראות את השטחי, הבולט לעין, במקום לחפש את הטוב הפנימי.

לעיתים לא הייתי קשובה מספיק לשני, זלזלתי.

ולמרות שחשבון הנפש הזה חוזר אצלי כל שנה, לעיתים עם דו"חות טובים יותר, לעיתים עם פחות – עדיין לא אמרתי נואש.

עוד שישה ימים נותרו לנו- לתקן, לשנות, לכפר לנסות להיות טובים יותר, סבלניים יותר.

לנסות להטות את כף הזכויות קצת יותר לטובתינו, לקבל החלטות ולעמוד בהם.

לנסות, ורק לקוות שהשנה הבאה תהיה טובה יותר, שקטה יותר, מוצלחת יותר.