להיות נתנייתי זה לראות את הים מתי שמתחשק לך, להנות מטיילת מדהימה ויפה, להיות באיקאה תוך 10 דקות...

וגם, לפחד לפעמים לצאת מהבית...

סמיכותה של העיר לישובים ערבים, עשתה אותה לא אחת מטרה נוחה לטרוריסטים.

לכולנו זכורים פיגוע התופת הנוראים במלון פארק בעיר, במסעדת לונדון בטיילת ובקניון המקומי.

למעלה מ-10 פעמים היכה הטרור בעיר, ובכל פעם שניתנת התראה על ידי השב"כ משתרכים בכניסה לנתניה פקקי ענק עת כל רכב נבדק על ידי המשטרה.

וישנו גם הנוהל הקבוע: שמעת פיצוץ חזק, אתה סופר בלב עד 10 ובינתיים מתפלל , רק שלא לשמוע סירנות מחרישות אוזניים שיפריחו את התקווה שמדובר בבום על קולי ויאמתו את הנורא מכל.

מזה כשבועיים ה"הקפצה" הזאת מתרחשת 4-5 פעמים ביום. ניחשתם נכון, ה'פצצות' של פורים כבר כאן...

אני מוצאת את עצמי מתלבטת כעת בשמם: נפצים, פגזים? יריות?. אינני יודעת מה שמם המדויק אך את קולם תוכל לשמוע באוזנך אם תדמיין פיגוע תופת לא עלינו או פגז המתפוצץ בשדה הקרב.

אם פעם שמענו אותם רק מראש חודש אדר, הרי שבשנתיים האחרונים "מהדרים" ילדי ישראל להתחיל ב"מצווה" כבר מראש חודש שבט. וכך אני מוצאת את עמי כמה פעמים ביום "מוקפצת" ומנסה להרגיע את הקטנה שכבר יודעת להגיד ממרומי גיל שנתיים "עוד בום טראחחח"..

אכן, ישנו מנהג להרעיש בקריאת המגילה עת מוזכר שמו של המן אך מכאן ועד להחריד לבבות בקולות נפץ חודשיים מראש ישנו רק קשר קלוש... וודאי שאין הצדקה לזרות פחד בליבותיהם של תושבים מפוחדים.

אז לכל ההורים לילדים בטווח הקריטי (6-12?) בקשה אחת לי אליכם:

תקנו להם ספרים, תקנו להם צעצועים, תקנו להם אפילו טופי שמחריב את השיניים, אבל...

אל תתנו להם רובים.

בתודה מראש, תושבת עיר מוכת פיגועים, שממשיכה לפחד בגלל ילדכם.