סוף-שבוע חורפי בצפון הארץ, המפלים השוצפים מקבלים את פנינו עם ריח של חורף, הנופים הירוקים מסביב כאילו "כהו", ושוב אין בהם את רעננות הקיץ אלא מין יופי אירופאי.

ומעל הכל משקיפה עלינו פסגת החרמון המושלגות. לרגע אפשר לדמיין שאנחנו בארץ אחרת. נטולת פיגועים, נטולת שחיתויות, שלווה ורגועה.

בשעת צהריים אנו נוסעים לכיוון טבריה.

בכניסה המערבית לטבריה, לצד הכביש הראשי היורד למרכז העיר. אנו נתקלים בשלט, שכל פעם מחדש מעורר איזו צביטה בלב "שלושת השבויים בלבנון, בני-עדי-עומר, כבר 1181 ימים בשבי, עד מתי?". ראיתי את השלט כבר בעבר, אך תמיד חשבתי שהוא ניתלה ביום ה-1181 לחטיפת החיילים ומאז עומד שם.

באותו יום חמישי, באמצע פסק הזמן מהשגרה שנטלנו לעצמנו, הסתבר לי שטעיתי.

אל השלט ניגש אדם ושיבץ את הספרה 2 במקום 1 . הבנתי אז, שמידי יום הוא מגיע כדי למנות את הימים שחלפו מאז חטיפתם .

השבוע, הובררה לי זהותו. ביום רביעי האחרון ניגש דודו של עדי אביטן, חיים עבד אל השלט ושינה את הספרות ל 1,209 והפעם באופן סופי.

מניית הימים הזו, הזכירה לי את ימי ספירת העומר. 49 יום שאנו סופרים בין חג הפסח לשבועות, לקראת המתנה שאנו מצפים לקבל – התורה.

שלושת משפחות החטופים, ציפו אף הם לקבל חזרה מתנה - את שלושת בניהם. היו בינהם שקיוו לקבל בן הולך על הרגלים, חי נושם אך אל הארץ שבו שלושה ארונות.

השלט בכניסה לטבריה ימשיך לעמוד, ימשיך להזכיר את ערכם של החיים. את ערכה של נשימת אוויר חופשי, של דרור. של היכולת להיות אדון לעצמך. ואולי יתנו לנו קצת יותר פרופורציות והערכה לחיינו אנו, על בעיות היום יום והשיגרה, על התלונות והקיטורים על המצב בעבודה, על הפרנסה ועל הראש הכואב.

יש כאלה שכבר לא יוכלו לראות את אותו השלט בעיניהם.