"פרשת הרמדיה" תפסה אותי בדיוק בשלב בו החלטנו הבעל ואני לרשום את הילדה ל-SA. בדומה ל-AA (אלכוהוליסטים אנונימים) או ל-BA (בולמים אנונימים) החלטנו לפתוח בבית SA סימאלקים אנונימים- אגודה שתטפל בגמילה מתחליף החלב סימאלק תוך שמירה על חשאיותם של המטופלים.

כל זאת על מה ולמה?

כאן צריך לחזור שנתיים אחורה.

מיד שנולדה הנסיכה שלנו, כמו מכל אמא טובה, היא קיבלה את כל צרכיה ממי שהחזיקה אותה תשעת ירחי לידה בבטן.

כך במשך חודשיים, יום ולילה בהפסקות של שעתיים, נפגשנו אני והנסיכה לשיחה פנים מול פנים.

עד שערב אחד, נכמרו רחמיו של בעלי על אישתו טרוטת העיניים והוא הציע שהלילה אבא יהיה תורן האכלה. כששאלתי כיצד בדיוק הוא מתכנן לעשות זאת, והאם נתגלה חידוש מדעי המאפשר לגברים להניק, הוא הצביע על קופסאת הסימאלק במטבח, מזכרת שקיבלנו בצאתנו מבית החולים, והבטיח "יהיה בסדר".

אותו הלילה היה תחילתה של ידידות אמיצה.

לאחר שנת לילה רצופה בת 8 שעות כמוה לא ידעתי מזה חודשיים השארתי את רגשות האשמה האימהיים (אלו שבאים "בילט-אין" עם הלידה) בצד – ועברנו לתחליף חלב. שנתיים אחרי, הילדה כבר מכורה ואנחנו עדיין בחיפושים אחר תחליף לתחליף.

***

שערוריית ה'רמדיה' הזכירה לי השבוע את מילות השיר "תשמור על העולם ילד, כי אנחנו כבר לא מצליחים...".

עוד במהלך ההריון אנחנו מבקרים אצל הרופאים הכי טובים, ומבצעים שלל בדיקות, אח"כ אנחנו עוטפים אתכם ב-3 שכבות, שלא יהיה לכם קר (ועוד אחת ליתר ביטחון), מחפשים את המטפלת המושלמת, זאת שתיתן לכם חום ואהבה, שתרוץ למשמע כל ציוץ שלכם, שתיתן לכם אוכל בזמן. רושמים אתכם לגן הכי טוב, וגם מוסיפים עוד מאה שקל, שיהיו לכם החוגים הכי טובים. רצים לרופא הילדים הטוב ביותר שיש לקבל דעה נוספת על החשש לדלקת באזניים...

ולמרות כל זאת, בתוך ליבנו אנחנו יודעים, והשבוע לצערי, שוב קיבלנו הוכחה חותכת לכך, שמה שלא נעשה ואיך שלא נעשה, אנחנו כבר לא מסוגלים לשמור עליכם יותר.

חשבתי שאפשר לגונן על ילד לפחות כמה שנים, בטרם יצא אל העולם שבחוץ, שלפעמים, וזאת אנחנו המבוגרים יודעים- יכול להיות אכזרי מאד. השבוע הסתבר שטעיתי.