החיים שלנו רצופים ברגעים.

רגעים בהם אנו עסוקים עד מעל הראש ורגעים של חוסר מעש,

רגעים של סיפוק, רגעים של אושר, רגעים של עצב ויגון ורגעים של שמחה.

אחד מרגעי השמחה הגדולים שלי, ונדמה לי של כל אדם אחר הוא יום החתונה.

מלבד השמחה הפנימית על האיחוד עם בן הזוג בו בחרנו ואותו אנו אוהבים ישנה גם השמחה החיצונית, ההכנות לחתונה, בחירת האולם התזמורת, שליחת ההזמנות.

ובערב החתונה נפרצים זרמי השמחה- שבירת הכוס ושבע הברכות, הכלה מונפת אל-על בידי חברותיה, החתן רוקד בהתלהבות עם חבריו ובני המשפחה, התזמורת מגבירה את הקצב, הרגלים כבר רוצות לנוח, אבל הלב... הלב רוצה רק לשמוח עוד ועוד.

רגע של אושר ושמחה שינצר בליבותיהם של החתן והכלה ובני משפחותיהם למשך כל ימי חייהם.

אחד מן הרגעים העצובים בחיינו הוא המוות- מוות של חבר קרוב, של קרוב משפחה, קריעה, לוויה, שבעה. רגעים של יגון, אבל ותדהמה.

ושני הרגעים הללו בתיזמון אכזרי שרק החיים יכולים לזמן נפגשים היום.

בשבוע שעבר הובאו למנוחות ד"ר דוד אפלבוים, ובתו נאווה שחתונתה הייתה אמורה להתקיים למחרת יום הפיגוע. והלב כואב, דואב ומסרב להאמין לטרגדיה. במקום שמלת כלה- תכריכים, במקום פגישה שמחה ומרגשת של בני משפחה וחברים שמחים- לוויה.

כשנולד תינוק חדש אנחנו מאחלים "שתזכו לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים".

לחופה- שיזכה הילוד למצוא את המיועד/ת לו/ה.

לחופה -שיזכו ההורים לאריכות ימים שתאפשר להם ללות את הבן/ת לחופה.

ד"ר אפלבוים לא זכה.

במקום אב המלווה את ביתו לחופה- הובילו אותו אלפים למנוחת עולמים.

וברגע של כאב ועצב אני מתפללת "שלא נדע עוד צער ולא נוסיף לדאבה עוד, תכלה שנה וקיללותיה, תחל שנה וברכותיה"