לפני מספר שנים, בעלי ואני היינו בצוות הניהול של נופש רוחני למבוגרים, עם סדר יום שהתחלק בין לימוד תורה לפעילויות בשטח. למרות שלדעתי פעילות אתגרית יכולה להסתכם בפיקניק בחצר, נאלצתי להשתתף בכמה פעילויות קצת יותר 'נמרצות'.

אחר צהריים אחד היינו אמורים לצאת למעוף בכדור פורח. אפשר לומר שאני לא בדיוק מחבבת גבהים, אבל מכיוון שהייתי אחת מהמדריכות של הנופש ההוא, הייתי חייבת לתת דוגמא אישית, כך שהייתי מוכרחה לצאת. לבעלי אין בעיות עם גבהים, אבל נראה שבכל זאת היו לו חששות אחרים, משום שהוא התעקש שכל אחד מאיתנו ימריא בכדור פורח אחר (אנחנו אף פעם לא טסים במטוסים נפרדים!).

אז התחלקנו לקבוצות, נכנסנו לסל שמתחת לכדור והתכוננו להמראה.

למרבה הפלא, טיסה בכדור פורח בכלל לא מפחידה או מעוררת חרדות. זו המראה רכה וגלישה איטית מעל לאדמה שלמטה (הסיכון העיקרי הוא שעמום – הזכרתי כבר את הגלישה האיטית?).

אבל בעיקר, זה פשוט מדהים (ולא בסלנג של הצעירים).

אחד הציטוטים המוכרים מפיו של אחד הקוסמונאוטים הרוסיים הראשונים אומר, שהם טסו סביב כל העולם ולא ראו בשום מקום את א-לוהים.

מצחיק, משום שכאשר אנחנו טסנו למעלה, ראיתי את א-לוהים בכל מקום – בגבעות הפורחות, בשדות המוריקים, בהרים הסלעיים, בנחלים השוצפים, בברכות המים השקטות. זאת הייתה פרספקטיבה שאי אפשר לראות בשום דרך אחרת. ולמרות שהמטרה הייתה בעיקרה כיף, זאת הייתה למעשה חוויה רוחנית – רגע של התפעלות מיופיו של העולם שא-לוהים ברא, והזדמנות להתחבר לרוממותו.

אפילו הקצב הרגוע של המסע היה מתנה. הוא אִפשר לנו לעצור ולהתבונן, להפנים באמת את הכל. לא יכולנו לרדת, לא היה מקום אחר ללכת אליו. לא היו שם איי-פונים או איי-פודים, מסכי טלוויזיה, פיצריות... זאת הייתה הזדמנות נדירה. גלשנו, התבוננו, התפעלנו.

לעולם לא הייתי בוחרת מעצמי לטוס בכדור פורח, אני מעדיפה שהרגליים שלי יעמדו על קרקע מוצקה. לא היה לי שום חשק להשתתף בזה, אבל לא-לוהים היו תכניות אחרות בשבילי, הנאה מיוחדת במלאי.

נאלצתי להתרומם מעל לחששותיי ורצונותיי, כדי שאוכל למלא את תפקידי הראוי בקבוצה. ובכך שעשיתי את זה, התרוממתי פשוטו כמשמעו, מעל לעולם, מעל לדאגות והחששות הארציים אל היופי והנשגבות של ה'.

בסדר, אולי הסלנג של הצעירים דווקא כן מתאים כאן. מה אני אגיד לכם, חבל על הזמן, זה היה מה זה מ-ד-ה-י-ם!