אומרים שישראל מתחלקת לשניים – אלה שחולים בקורונה ואלה שעדיין לא נבדקו...

לא יודעת אם זה נכון.

אני בכל אופן בקטגוריה הראשונה.

ביום שישי מצאתי את עצמי עם בדיקת אנטיגן חיובית, ילדים בבידוד וחוסר כוח דרסטי.

ישבתי שמוטה על הספה, כל חלקיק בגופי כאב, כולל מקומות שלא ידעתי שיכולים לכאוב (כמו

לחיים ופרקי אצבעות הרגליים) ועצם המחשבה על השבת שמתקרבת גרמה לי לשקוע עמוק יותר

בספה ולטמון את הראש בשמיכה. הבית היה במצב לא משהו. הוא הצריך סידור רציני, שלא לדבר על ניקיון. על שולחן השבת היו מגובבים פריטים מכל הבית, והיה כמובן גם את הבישולים שחיכו לי. אולי אם אני אעצום עיניים חזק משהו טוב יקרה?

ואכן, קרה משהו טוב.

האמת, לא משהו אחד אלא הרבה דברים טובים.

בעודי טומנת את הראש בשמיכה (אגב, טקטיקה מוצלחת מכמה סיבות: 1 .מנמיכה רעשי רקע, במיוחד בתקופות בידוד עתירות ילדים. 2 .מסתירה לרגע את מה שמעדיפים לא לראות. 3 .מאפשרת לחשוב בחסות החשכה).

חשבתי על זה שאני צריכה את העזרה של הילדים. אין סיבה שהם לא ייקחו את המושכות ויארגנו את הבית לשבת. אבל כל אחד היה עסוק בענייניו ולא הראה רצון להתגייס.

ואז נזכרתי במשהו שאמא שלי תמיד אומרת לי והחלטתי לנסות את זה גם הפעם.

שאלתי את עצמי: (אתן יודעות, מתחת לשמיכה הכול אפשרי ☺): "את חושבת שזה נכון לבקש מהילדים שיסדרו את הבית?"

"ברור", עניתי לעצמי.

"את חושבת שזו בקשה מוגזמת?", המשכתי להקשות.

"ממש לא".

"אבל אולי לא בא להם, אולי אין להם כוח, אולי קשה להם?"

"לא ולא", פסקתי בנחרצות. "לסדר את הבית זו בקשה לגיטימית מאוד ומותאמת ליכולות שלהם.

לא ביקשתי מהם לנקות תנורים ולסייד את הגג, כולה לסדר את הבית לשבת. זה הגיוני מאוד.

בנוסף, אני אמא שלהם ויש לי את הסמכות לבקש מהם מה שאני צריכה, בין שאני מרגישה טוב ובין

שלא".

"יופי", עניתי לעצמי, "אז עכשיו, מתוך ההבנה הפנימית הזו שזו בקשה לגיטימית מאוד - תקראי

להם ותגידי להם לסדר".

וככה, עם החיזוק האישי והעבודה הפנימית שעשיתי עם עצמי, השלתי את השמיכה וקראתי להם.

הם התאספו סביבי בפרצופים חמצמצים אבל אני לא נרתעתי.

הודעתי להם שאני רוצה שיארגנו את הבית לשבת, שהכול יהיה פיקס כמו שאני אוהבת, כולל כלים,

טאטוא ועריכת שולחן. דיברתי ממקום מלא ביטחון ואמונה שזה הדבר הכי נכון גם לי וגם

להם.

ואז התכסיתי חזרה בשמיכה, כולל הראש, כמובן.

אחרי חצי שעה פלוס- מינוס, הם שלפו אותי מהמחבוא והציגו לי בגאווה את הסדר המופתי שעשו.

האמת? הופתעתי.

הופתעתי כי זה הוכיח לי שוב כמה למילים שלנו בעצם אין משמעות.

אנחנו יכולים לבקש יפה, לצוות, לצעוק, להתחנן. אבל רק אם נעשה עם עצמנו עבודה פנימית ונהיה

משוכנעים לגמרי במה שאנחנו אומרים – למילים שלנו תהיה משמעות ויהיו תוצאות.

אז לא תמיד יש לנו בהישג יד שמיכה כדי לטמון את ראשנו, אבל תמיד יש לנו אפשרות לעצור שניה,

לתת לעצמנו חיזוק ולפעול מתוך מקום של נחישות וסמכות.

מאחלת לכל החיוביות – תישארו כאלה (במובן החיובי, כמובן) בריאות והרבה כוח!

דיתי ויינשטיין עורכת מגזין דיגיטלי לנשים "הפסקת קפה". טור זה לקוח מתוך גליון מספר 89

להרשמה חינם