שלום ליאן מושטין, התלמידה בכיתה ז' שכמה תלמידות שפכו עליה חומר ניקוי.

אנחנו לא מכירים אבל רציתי בכל זאת לכתוב לך כמה מילים:

קודם כל , דעי שאני מעריץ אותך. לא המצאת את הגלגל, לא זכית בנובל ולא סיימת ראשונה על הפודיום כאשר התקווה מתנגנת מעלייך ובכל זאת אני מעריץ אותך.

הוכחת שעוף החול זה לא סתם אגדה אלא דרך חיים. שפכו עלייך חומר ניקוי. אני כותב את זה ועדיין לא מאמין. השפילו אותך. גמרו אותך. מחקו את האישיות שלך. התעללו בך.

ואת ליאן היקרה, בחרת בחיים. בחרת לא לשתוק ולהוריד את הראש. לא להיות כמו סמרטוט שסחוט בחומר ניקוי. אלא הרמת את הראש והוצאת את זה החוצה לתקשורת.

את יודעת ומבינה שלא עשית שום דבר רע לאף אחת ולא אתזו שצריכה להתבייש.

יצא לי כמחנך כיתה וכאחד שנמצא כבר כמה שנים במערכת החינוך להיתקל בכל מיני דוגמאות ומקרים של עבריינות שפוגעת בתלמידים:

תלמידים שפוצצו אותם במכות, תלמידים שהשפילו אותם בפני כל קבוצות הווטסאפ, תלמידים שהעיפו אותם מקבוצות הווטסאפ, תלמידים שפרסמו תמונות מזעזעות ומשפילות שלהם בפני כל קבוצות הווטסאפ, תלמידים שצחקו עליהם, שדרכו עליהם, שלעגו להם, שרמסו את הכבוד העצמי שלהם.

אני זוכר את המבט המושפל של התלמידים הללו, איך שהם מסתכלים עליי, ומחכים לראות איך אני אגיב וצועקים שהצדק יעשה.

ואני זוכר איך שההורים שלהם באו לדבר איתי וזעקו ואמרו לי:

"הרסו לי את הילד! אתה מבין שצילקו לנו את הילד?"

למרות שעברו כבר כמה שנים אני זוכר את עצמי מול ההורים האלה, הלב שלי איתם וכל מה שאני יכול להגיד להם כמחנך זה:

"אל דאגה, זה בבדיקה. אנחנו נשב עם המנהל והסגנית והיועצת ונעניש אותו בחומרה". ואז ליאן, ההורים של הילד המושפל ניגשו אליי ושאלו אותי: "תגיד לנו המחנך, מה זה בדיוק "בחומרה"? למה אתה מתכוון, הוא יעזוב את בית הספר לצמיתות"?

ואני זוכר את עצמי מסתכל על המנהל שמסתכל על הסגנית שמסתכלת על היועצת שמסתכלת עליי שמסתכל בחזרה על המנהל וכולנו מנסים להבין מי בדיוק אמור להסביר להורים האומללים האלו שהכוונה ב"חומרה" של בית הספר זה בעצם השהייה לבית.:

אם זה חמור, אז יום. אם זה ממש חמור אז יומיים. ואם התלמיד עבר כל גבול וממש גרם לנזק פיזי ונפשי לתלמיד אחר אז זה שלושה ימים.

ובשלושה ימים האלו התלמיד הפוגע יכול גם לקבל חופשה נעימה מההורים שלו שדואגים שחלילה נפשו של העבריין הקטן לא תיפגע ולכן הם מוציאים אותו לקניון ולמקדונלדס ועל הדרך גם לסרט ואחרי שלושה ימים הוא חוזר לבית הספר ואז הוא מתנצל בפני הילד שהוא פגע והתעלל בו לפני כל הכיתה והנה הוא חזר בחזרה לבית הספר, מאושש כולו, שמח וטוב לב אחרי קייטנת השהייה של שלושה ימים. ובטח ליאן, את שואלת, מה לגבי התלמיד המושפל? ובכן, הוא רק התכנס לתוך עצמו ונהיה יותר מדוכדך ויותר מתוסכל וזה גם יהיה השיעור החשוב שהוא ילמד לחיים:

למרות שהצוות החינוכי של בית הספר הוא מסור, איכפתי ורגיש ויעשה הכול בשביל להגן על התלמידים שלומדים בתוך מערכת החינוך, תכל'ס אתה צריך וחייב להיות חזק. כי אם לא תהיה חזק, 'הם', התלמידים העבריינים, יכולים לדרוך עליך.

למרות המערכת המגוננת.

וזה מה שעשית, ליאן. החלטת להיות חזקה ולא חיכית שהצוות החינוכי יתכנס ותצא החלטה מסודרת של השהייה וכל מיני עונשים שממש 'יפחידו' את התלמידות העברייניות שעשו לך את מה שעשו לך אלא החלטת לא להתבייש והוצאת את זה החוצה:

החלטת לטהר באור השמש את היחס המבזה שבעבע מתחת לפני השטח והיה יכול ללוות אותך עד לכיתה יב'. החלטת ליאן, בצעד אמיץ ומעורר ההשראה, לנצל את כל הבמות שעמדו לרשותך ופתחת את הפה שלך והיישרת מבט לעבר התלמידות שהשפילו אותך וצעקת להם:

הנה אני כאן, עומדת, בועטת, נושמת ובעיקר לא נותנת לכם לדרוך ולרמוס את הכבוד שלי!

ובמקום שתזחלי בחזרה לעבר הפינה השחורה והמתסכלת והחונקת של כל התלמידים והתלמידות המושפלים והנרמסים והנעלבים, פוצצת את הכאב ואת הטראומה שלך בפני כל עם ישראל שהחזיר לך חיבוק ענק וצעק לך בקול גדול כמה שאת חזקה ומיוחדת.

אין לי ספק שעוד תקבלי הזמנות לבית ספר ותיכונים שיבקשו ממך לדבר בפני תלמידים ותלמידות, חלקם מפוחדים, חלשים, סובלים, כאלו שעוברים התעללות.

אין לי גם ספק שתעשי את זה כמו גדולה!

אז תמשיכי להרים את הראש, להסתכל לתלמידות המגעילות והמתעללות בעיניים ולהבהיר להם:

לא יודעת מה אתכם, אבל אני וכל הילדים שחטפו וחוטפים מכם, מתכוונים להיות כאן בשביל להישאר.

מאחוריכם יש מצלמה וטיק טוק.

מאחורינו יש את התקשורת ואת כל עם ישראל.