פגשתי בו לפני שנתיים ליד המדפים של התפוחים בסניף של 'רמי לוי' צומת הגוש. האמת שלא אמרתי לו כלום מהסיבה הפשוטה: לא זיהיתי אותו. עברו בכל זאת 8 שנים. הוא הסתכל עליי ושאל:

"המורה אבינועם?"

"כן" חייכתי במבוכה, מתאמץ להבין מאיפה אני אמור להכיר אותו.

הוא אמר לי שהייתי המורה שלו לגיאוגרפיה בכיתה ד ושבאחד מהמבחנים שעשיתי בכיתה אמרתי לו שאם הוא יבטיח לי שהוא עשה מבחינתו הכול ולמד למבחן ככל יכולתו אני אביא לו 100 עגול גם אם הוא יקבל במבחן 80.

עכשיו נזכרתי. קיבלתי על הראש בישיבות הפדגוגיות מההנהלה על זה:

"אנחנו לא קייטנה" נזפו בי. "והמבחן אמור לשקף את הידע האמיתי שלו. אתה רוצה להכין אותו לחיים עם מצג שווא מדומיין שהוא לא באמת נכון? אתה חושב שככה זה עובד גם בחיים?".

ההנהלה צדקה. אבל האמת היא שפשוט לא יכולתי לעמוד בפני הדמעות שלו, כשניגש אליי ואמר שהבטיח לאמא שלו שמבחן אחד. אחד. הוא יעשה לה נחת רוח ויביא 100 עגול:

"המורה" התחנן במבט נואש: "אני כל כך רוצה לשמח את אמא שלי! אני לא הולך לקבל את המאה הזה במתמטיקה או באנגלית. אף פעם בחיים לא היה לי מאה עגול!".

הסתכלתי לו בעיניים. ראיתי כמה שהוא רוצה ואמרתי לו שאם הוא יעבור את ה80 אני אעגל לו ל100. רק בשביל שיוכל לשמח את אמא שלו. רק פעם אחת. שירגיש ויטעם את התחושה הזו.

הוא עמד במשימה ואני מלאתי את חלקי. ידעתי שאני צריך להיכנס לישיבות הפדגוגיות עם שכפ"צ. אבל הייתם צריכים לשמוע את אמא שלו, שהתקשרה אליי נרגשת בערב ואמרה לי ש"זו הפעם הראשונה שאחד מהילדים שלנו מביא הביתה מאה עגול. הוא סיפר לי שעשית איתו הסכם שאם הוא יקבל מעל 80 תעגל לו ל100. אז גם אם זה לא מאה אמיתי...תודה שזרמת איתו ונתת לו לטעום מהטעם של המאה. אני מקווה שלמבחן הבא שלו הוא כבר יגיע עם מאה עגול אמיתי".

הוא הסתכל עליי, בחר תפוח ואמר לי: "המאה הזה שלך פתח בי משהו...למבחן אח"כ בנביא למדתי המון וקיבלתי 95. ואז הגיע המבחן בלשון ובו קיבלתי מאה על אמת. ציון שהוא לגמרי שלי. ומאז זה די המשיך לי ביסודי ובתיכון ברוב המקצועות. ידעתי שאם אתאמץ ואלמד הרבה, דווקא מתקבל על הדעת שאשיג ציון טוב שמשקף את הידע שלי. אז תודה שהקשבת לשיגעון הזה של תלמיד בכיתה ד' והגשמת לי את החלום לשמח את אמא שלי".

הרגשתי שרק בשביל השיחה איתו היה שווה לי לעמוד בפקקים המטורפים שלפני צומת הגוש ולהגיע לסניף של 'רמי לוי'. כאילו מישהו שפך עליי פצצת אנרגיה מטורפת והטעין לי את הבטריות שלי במטען מהיר: בחיים לא האמנתי כשנתתי לו את המאה הזה, שדווקא בזכות הפעולה הזו התלמיד הזה ישנה כוון בחיים שלו. שהפעולה הזו תצליח לגעת בו ושהיא תיכנס לו ללב בצורה חזקה כל כך?

מי היה מאמין.

***

כל אחד מאתנו יכול להיות מפסל נשמות, אם לא כמחנך כתה, אז כהורה שכל רגע יכול להשפיע ולשנות את כיוון חייו של ילדו, על ידי מילה טובה, הקשבה, הכלה, מחמאה מדויקת ומעצימה.

איך אפשר לשמור על סוללות מלאות ואנרגיות טובות כשמגיעים לעסוק במלאכת הקודש החשובה הזו של פיסול הנשמות של דור העתיד?

לא קל. אבל נזכיר לעצמינו שזו אכן מלאכת קודש, שמדי פעם, למרות כל הקשיים, הצלחנו בסופו של דבר לגעת בנשמות של הילדים שלנו. להזיז משהו. לטעת בילד אמונה שיום יבוא והוא יגשים את החלומות שלו. לדעת שהצלחנו להצמיח לו כנפיים. לגרום לנשמה בעולם הזה להסתכל על עצמה במראה בצורה חומלת ואוהבת יותר.

זה תמצית החינוך שלנו.

בשביל זה נכנסנו לעסק הזה, של חינוך (או של הורות) מלכתחילה.

ואם נשכח את זה, מרוב טרדות, הסחות דעת, צפייה בתלוש...

נקווה שיום אחד ניפגש בתלמיד מלפני שנים שיזכיר לנו איך עזרנו לו, או שפתאום נראה קצת נחת מהילדים השובבים שלנו. ואני מציע שניקח רגע להתענג על התובנה הזו שעשינו פה בחיים משהו חשוב באמת.