אדל שברה לאחרונה את השיא של השיר המושמע ביותר בספוטיפיי (24 מיליון השמעות ביום אחד) וכן את שיא ההורדות הגלובליות של שיר חדש שיוצא לאור, בהיסטוריה של אמזון מיוזיק. זהו השיר הראשון שלה מזה חמש שנים והשיר "Easy on me" סוחף את העולם בסערה.

מה עומד מאחורי המשיכה העצומה של שיר זה?

אני מאמין שישנם 2 גורמים לכך: המוסיקה שלה והמסר שלה.

המוסיקה

לאדל יש 4 אלבומי סטודיו – שכל אחד מהם קרוי על-שם הגיל שהייתה בו בזמן הקלטתו – 19, 21, 25 ועכשיו 30. מגיל צעיר היה לה חוש מוסיקלי יוצא דופן, שהתפתח בעקבות אהבתה למוסיקה של זמרי ענק מוכשרים שקדמו לה. זה ברור מתוך ההאזנה לאדל, כי היא נושאת בקרבה גן מוסיקלי של מספר דורות. "לימדתי את עצמי לשיר על-ידי האזנה לאלה פיצג'רלד, ממנה למדתי את האקרובטיקה והסולמות, לאטה ג'יימס, ממנה למדתי את התשוקה ולרוברטה פלאק, ממנה למדתי שליטה", כך צוטטו דבריה בביוגרפיה שלה באתר myplay.com.

בנוסף למתת-האל שלה – קול באיכות מעולה, בשילוב עם חשיפה לזמרי ענק מדורות קודמים- בחרו אדל והמפיקים שלה לשחות נגד הזרם של מוסיקת הפופ המודרנית. כפי שציין תיאורטיקן המוסיקה והיוטיובר ריק ביטו, הקול שלה אינו מתכוונן מעצמו (טכניקה שמבטיחה גובה ואינטונציה מושלמים מבחינה דיגיטלית). במקום זאת, חוסר המושלמות נותר בהקלטה, מה שמעניק לה צליל אותנטי ואנושי יותר. אנשים נמשכים באופן טבעי לסגנון אותנטי וחשוף זה ומרגישים קרובים אליה יותר כתוצאה מכך.

לבסוף, יש את האמנות של העיבודים שלה. שיריה הם יצירות קצרות ומושלמות. היא מסוגלת ליצור מיני-מערכות אקולוגיות סטייל קרול קינג, עם היגיון פנימי חסר פגמים. בניגוד לשירים רבים המגיעים לרוב לרשימת עשרת המקומות הראשונים – שירים מהירים, מלאי אפקטים ועיבודים – המוסיקה של אדל נותרת במכוון מינימליסטית, ללא קישוטים (פעמים רבות השיר כולו מבוסס על קול ופסנתר בלבד) ופועל כמו זריקת אפינפרין רגשי שמגיעה ישר ללב.

המסר (והקשר שלו לצורות אובדן אחרות)

אדל שרה לעיתים קרובות על הכאב של אהבה אבודה. הלהיט החדש שלה, Easy On Me, אינו שונה במובן זה. בשיר זה היא שרה לבנה בן התשע ומנסה להסביר את הגירושין הכואבים שזה עתה עברה. למרות שאין שום דבר מיוחד בשירים על כאב לב, אדל עדיין מצליחה לתפוס ולבטא רגשות בדרך שנוגעת עמוקות במספר רב של אנשים. היא מתחברת לאוניברסליות של האובדן ומשתפת אותו מעל בימת העולם.

#בעקבות אובדן משמעותי, התנגדו לקול שאומר, "עדיף להמשיך בחייכם ולהשאיר זאת מאחוריכם". עליכם לעבד את הצער שלכם, לקחת עליו בעלות.

בעקבות אובדן משמעותי, התנגדו לקול שאומר, "עדיף להמשיך בחייכם ולהשאיר זאת מאחוריכם". עליכם לעבד את הצער, לקחת עליו בעלות. זוהי אחת הסיבות לכך שרוב האמונות מעודדות אנשים ששרויים באבל בעקבות אובדן אהוב שנפטר להתמקד במה שאבד. המנהג היהודי הוא לשבת שבעה – לחוות תקופת אבל בת שבעה ימים, המיועדת באופן ספציפי להנחות את האדם האבל היישר לתוך (ואז דרך) הכאב. תקופה זו מעודדת את האבלים לחשוב על הגדוּלה של מה שהיה.

לפי הפסיכולוג דיויד דסטנו, יש לכך מגוון יתרונות: "בשעה שהלוויה וטקסי האבל של כל הדתות יכולים לעזור בעניין האבל, יש גאונות מיוחדת בשבעה. מנקודת מבט פסיכולוגית, כל האלמנטים שבה, החל מכיסוי המראות ועד הישיבה על שרפרפים נמוכים, עוזרת למוח האבל להבין ולעבד את האבל" (מתוך הספר How God Works, עמ' 170-171).

ד"ר דסטנו מציין כי התשוקה "להמשיך הלאה", למרות היותה תגובה טבעית לאובדן, אינה מועילה וכי כשאנו מספידים את הנפטר יחד עם אחרים, הדבר מסייע לנו לעבד בהצלחה את תחושת האובדן החזקה שלנו.

גירושין דומים למוות. במובן זה, כולנו חלק מה"שבעה" המאסיבי והגלובלי של אדל. אנחנו מנחמי האבלים הדיגיטליים בסלון שלה, שעוזרים לה להשלים עם אפיזודה כאובה מאוד בחייה. בכך שהיא פותחת את לבה, היא מזמינה אותנו להתחבר אליה, לחשוב על נושאים אוניברסליים בעלי עוצמה ולחוות את היופי העמוק של המוסיקה שלה.

כדי לצפות בד"ר דסטנו מדבר על התועלות הפסיכולוגית של ה"שבעה", לחצו כאן.

לתובנות נוספות בנוגע למוסיקה ורוחניות, מוזמנים לפודקאסט Secret Chord: