* שמעתי אתכם מקטרים לחברים על זה שיש לכם ילד בגיל ההתבגרות. אמרתם: "ילדים קטנים – צרות קטנות. ילדים גדולים – צרות גדולות". 

טוב, אז באמת שאני משתתף בצערכם, אבל אולי כדאי שגם אתם תשתתפו בשלי... 

לא תאמינו, אבל לא פחות ממה שקשה להיות הורה לילד מתבגר, קשה להיות אחד כזה בעצמך.

* כאן בדיוק המקום שלכם, אבא ואמא: בתוך עולם מטורף ומבלבל, בתוך ים של הורמונים, פיתויים וסערות של גיל ההתבגרות - לשמש לי סוג של עוגן שאפשר להיאחז בו. גם אם לא נגיע להסכמות בכל דבר, עצם זה שאתם אומרים את דעתכם בצורה עקבית, נחושה וברורה, עושה לי סדר בחיים ונותן לי כיוון. גם אם אני מתעצבן עליכם בבקשה אל תפסיקו.

* אל תיבהלו ואל תמהרו לוותר כשאתם מבקשים ממני עזרה בבית או יותר השקעה בלימודים, ואני מתחיל להתווכח או לעשות לכם סצנות. 

זה בסדר. זה חלק מהתפקיד שלי ואני מקפיד לשחק אותו מצוין.

כדאי שגם אתם תמלאו את התפקיד שלכם ותדרשו ממני מה שצריך כדי שלא אפספס את עצמי ואת הפוטנציאל שיש בי.

* אל תשוויצו לפני החברים שלכם ב'קשר החברי' המעולה שלנו, ותתנהגו לידי בצורה 'קוּלית' ו'מגניבה'. זה נחמד לי לפעמים, אבל זה פחות מה שאני צריך מכם. חברים יש לי מספיק. אני חייב שני הורים שידעו גם להיות חזקים, להגיד לי 'לא' כשצריך ולדעת להסתכל עלי לפעמים מלמעלה ולא רק בגובה העיניים.

* מצד שני, קשה לי שאתם משגרים אליי פקודות ומנחיתים עלי דברים כמו שעשיתם כשהייתי בן חמש. אני נמצא במקום אחר ובשלב אחר בחיים עכשיו. אני מסוגל גם להבין ולהזדהות עם דברים. בבקשה דברו איתי. תסבירו. תְּפַתְּחוּ שיחה. גם אם בסוף לא נגיע להסכמה מליאה, יש סיכוי טוב שנגיע להבנות. האם זה לא עדיף?  

* גם אם אני נרתע לפעמים כשאתם מנסים לגעת בי, אין לכם מושג כמה אני צמא לחום ולמגע. בעולם הווירטואלי הקר שאני משוטט בו כל כך הרבה שעות ביום, יש הרבה דיבורים על אהבה ועל קשר אבל מעט מאוד מן הדבר האמיתי. יש המון מסך ומעט מאוד מגע. 

לכן, תרשו לעצמכם להגניב לי לפעמים חיבוק, ליטוף או לפחות טפיחה על השכם. אין לכם מושג עד כמה טוב לי לקבל את זה.

* אנחנו שומעים את הנאומים וההטפות שלכם, אבל מקשיבים הרבה יותר לחיים שלכם. לא יעזור מה תגידו, לאיזה גובה תרימו את הקול וכמה תנופפו בידיים בהתלהבות - אם בפועל ההתנהגות שלכם משדרת משהו אחר. אנחנו את המסר כבר קלטנו.

* סליחה על המילים החריפות אבל אתם פשוט לא נורמאלים. קניתם לי סמארטפון חדש ליום הולדת 15 ונתתם לי אותו פשוט ככה. בלי שום אפליקציית הגנה, בלי שום כללים לשימוש. כן, אני יודע שאתם תמיד מפמפמים לי שאני "בוגר" ושאתם "סומכים עלי שאדע להתמודד". אבל תבינו, זה לא קשור בכלל לבגרות או ללסמוך. לגלוש עם אינטרנט לא מוגן ולהישאר נקי, זה כמו להיכנס לים ולהישאר יבש. אין דבר כזה בעולם. ואני מתבייש לפרט יותר מזה... 

* כשאני אומר לכם לילה טוב בשתים עשרה בלילה והולך למיטה עם הסלולארי (כי אני צריך אותו בתור 'שעון מעורר'...), בשבילכם אולי היום כבר נגמר. בשבילי הוא רק מתחיל. אין לכם מושג כמה שעות גלשתי וכמה סרטים טחנתי כשאתם כבר הייתם עמוק בחלומות. אחרי זה אתם מתפלאים למה אני לא מצליח להתעורר בבוקר ולמה קשה להתחבר לתפילה וללימוד גמרא.

* אם אמרתם לי לחזור עד אחת עשרה וחזרתי באחת, זה לא אומר ששמתי עליכם פס (עובדה שלא חזרתי בשלוש...). אני פשוט לא יכול לעשות בדיוק מה שאמרתם כי אני חייב להוכיח לכם ולעצמי שאני כבר לא ילד קטן ויש לי חיים משלי ובחירות משלי. לכן, אל תִפַּגעו. אני לא מתעלם מהכללים שלכם. פשוט במקום לציית להם אני מתכתב איתם.

* במילים אחרות, גם אם נראה לכם שֶמה שהכי חשוב לי ומשפיע עלי זה החברים, הסניף ואינטרנט - אין לכם מושג כמה אתם משמעותיים בשבילי. אין לי עוד הורים בעולם חוץ ממכם. 

* אל תאבדו את הסבלנות או את העשתונות מול הדקלום הקבוע שלי "בסדר", "כלום" וסבבה" או ממשפט המחץ: "די אמא, תפסיקי לחפור". טוב לי לדעת שאתם מתעניינים בי ולא הייתי רוצה שתפסיקו. גם אם אני משחק אותה לפעמים קשה להשגה או מעמיד לפניכם מכשולים, הייתי מתאכזב מאוד אם הייתם מוותרים עלי וממהרים לסגת.

 * גם אם בזמנים של מריבות בינינו אתם אומרים זה לזו "אוף, כבר לא מכירים אותו" ו"מי יודע מה ייצא מהילד הזה" - שמעתי מסבא וסבתא שגם עליכם הם אמרו את אותם הדברים לפני שלושים שנה, ובסוף התברר שיצאתם לא רע ואתם אפילו די דומים להם. אז מי יודע, אולי גם אני עוד אפתיע אתכם... 

ממני באהבה

הבן שלכם