הקו הוורוד השני היה כה חיוור שהוא כמעט ולא היה שם, אבל כשראיתי אותו מופיע על בדיקת ההיריון, הרגשתי את הנשמה שלי מתמלאת באושר. כבר היו לי שני ילדים, וידעתי שאוהב את הילד השלישי הזה מאוד.

שבעה שבועות לאחר מכן, הלכנו לבדיקת שקיפות עורפית. נשכבתי אחורה וחייכתי אל בעלי כשהרמתי את חולצתי מעל הבליטה הקטנה שהחלה להופיע. חיכינו בציפייה לראות את התינוק שלנו על המסך. הרופא מרח ג'ל על בטני, הניח עליה את מכשיר האולטרסאונד והזיז אותו עד שהופיעו פעימות הלב בפינת המסך.

"הנה היד שלו", אמר הרופא.

"תראי, הוא מנופף אלינו", אמר בעלי בחיוך.

"זה עבה מדי", ציין הרופא.

לא הבנתי מה הרופא אומר. חשבתי שהוא מתכוון לכך שהעובר נמצא בתנוחה שמקשה עליו למדוד, ושינסה ללחוץ על נקודות שונות בבטני או יערוך התאמות שונות במכשיר.

"אנו מצפים לראות ערך של נוזל עורפי נמוך משתיים, וכאן זה למעלה מארבע", הוא דיבר בשלווה.

"אתה מתכוון שצריך למדוד אותו שוב?"

"לא, כבר מדדתי שוב. תסתכלו כאן על המספר שמופיע על המסך, ההצטברות העבה הזו של נוזל באזור העורף".

התחלתי להבין שמשהו לא בסדר.

"מה זה אומר?"

המחשבה שלי הייתה שתודה לאל בעלי כאן, מחזיק את ידי, לא הייתי מחזיקה מעמד לבד.

הרופא שיחק עם המספרים על המחשב. "זה סיכוי של 1 ל- 2 לאבנורמליות כרומוזומלית. אני ממליץ על בדיקות נוספות".

קבענו תור לבדיקת DNA עוברי - למרות שבדיקה זו לא מכוסה על-ידי הביטוח הרפואי - כיוון שבדיקה זו אינה פולשנית ואין סיכוי של גרימת נזק לעובר. הפקידה בקבלה העבירה את כרטיס האשראי שלי ומסרה לי טפסים לחתימה, כתב ויתור והסברים על אחוזי הדיוק של הבדיקה. לאחר מכן נערכה לי בדיקת דם פשוטה. היה קשה לתפוס איך אולטרסאונד אחד ובדיקת דם אחת יכולים להפוך את חיינו על פיהם.

"הפלה?" השיב בעלי. "איך את יכולה להגיד את זה? ראינו אותו. הוא נופף אלינו"

למטה בחנייה אחרי אותה בדיקה נוראה, אמרתי לבעלי, "אם הוא צודק ואם זה מותר, אני רוצה לעבור הפלה".

"הפלה?" השיב בעלי. "איך את יכולה להגיד את זה? ראינו אותו. הוא נופף אלינו".

"אני לא אומרת שהייתי מפסיקה את ההיריון בכל מקרה, אבל אנחנו חייבים להתייעץ עם רב ולראות מה הוא אומר. אם אנו שואלים את הרב אם סיר הוא כשר או טרף", אמרתי. "זוהי החלטה גורלית בחיים שלנו, לא כדאי שנברר מהי עמדת התורה?"

"את צודקת", הוא אמר, "אבל בואי נתפלל שלא נגיע לזה".

מעולם לא חשבתי שאעבור הפלה. זה לא שהייתי נגד הפלה באופן עקרוני, זה פשוט היה משהו שאני באופן אישי לא אעשה לעולם. כאישה שחיה בקהילה דתית מאוד בירושלים, הפלות קוטלגו אצלי כמשהו ששייך לעולם אחר – קיבצתי אותן יחד באותה קטגוריה עם דברים אחרים שאינם רלוונטיים לחיי, כמו הליכה למועדוני לילה או עישון מריחואנה. אבל עכשיו, פתאום זה הפך לרלוונטי, חלק מהעולם שלי.

הרופא אמר שתוצאות בדיקת ה- DNA העוברי יגיעו תוך שבוע-שבועיים ובינתיים לא היה לנו מה לעשות מלבד לחכות. בבית המשכתי לבחור סרטים לשיער, התאמתי זוגות גרביים ואספתי קוביות לגו ועפרונות צבעוניים מרצפת הסלון. בלילות חיכיתי, התפללתי ובכיתי. חיפשתי באינטרנט מילים ומונחים וסטטיסטיקות שמעולם לא הקדשתי להם מחשבה מרובה קודם לכן, כיוון שהיו חלק מהחיים של אנשים אחרים, לא מהחיים שלי.

באותו שישי בערב הדלקתי את נרות השבת והתפללתי לרווחת בעלי וילדיי. התפללתי גם למען התינוק שנשאתי בתוכי – עוברי – שינוי פרטי שהוספתי, בכל שבוע מאז שגיליתי שאני בהריון.

כשהרופא התקשר לבסוף, הייתי לבד במשרד. סגרתי את הדלת ושמעתי את דבריו: "אני מאוד מצטער", הוא אמר.

הרחוב היה ריק, השמש זרחה ואני ובעלי שוב החזקנו ידיים והלכנו ברחוב המרוצף באבן ירושלמית, לכיוון משרדו של הרב. חזרנו לרופא המומחה לצורך ביצוע אולטרסאונד שני מלא, סקירת מערכות מקיפה, וכעת ידענו שהילד שאני נושאת סובל מאבנורמליות כרומוזומלית וייוולד עם מוגבלויות מנטליות ופיזיות, לצד בעיות בריאות שידרשו ניתוחים. באינטרנט יש מידע רב על רופאים "שלא יודעים על מה הם מדברים" וש"אחרי כל הבדיקות, התינוק נולד בסדר", אבל ברוב המקרים מדובר על השלב בו האבחנה היא בגדר "סבירות סטטיסטית" לבעיה. כאן, לרוע המזל, הבדיקות החוזרות הראו שהאבחנה ודאית. כבר לא היה מקום להתפלל לנס.

70 פנים לתורה, כיוון שהתורה חיה, והיא נוצרה עבור נשמות חיות ונושמות, וכל אדם הוא ייחודי. יש דעות שונות רבות ביהדות בנוגע להפלות. אותו רב יכול היה לומר משהו אחר לזוג אחר שקיבלו את אותה אבחנה רפואית, בהתבסס על מצבם הייחודי. במקרה שלנו, הוא הקשיב, הוא ייעץ והוא סיים באמירה שזוהי הבחירה שלנו, ההחלטה בידינו.

לא היה זה מצב שבו נוכל להתפשר ולמצוא את דרך האמצע.

בעלי אמר לי שאני זו שצריכה להחליט. הוא אמר שברגע שהבין שהתורה תומכת באיזו החלטה שנקבל, הוא הרגיש שהדאגה העיקרית שלו היא אני, ושהוא יסתדר עם כל דרך שנבחר ללכת בה. חלק ממני רצה להתחנן בפניו שיאמר לי מה לעשות, אולם החלק האחר ידע שאם הייתי עושה זאת והייתי מקבלת את דבריו, הייתי מסתכנת בכך שלנצח אאשים אותו. לא היתה פה אפשרות להתפשר ולמצוא את דרך האמצע. למרות שהוא האב, ושנינו עומדים בצומת דרכים שתשפיע לנצח על חיינו וחיי משפחתנו, ברמה ראשונית ועמוקה, חשתי שזה הגוף שלי, שנושא את החיים הגדלים בתוכי, ושזו חייבת להיות הבחירה שלי.

בחירה, חשבתי לעצמי. זה נשמע כאילו זה משהו טוב. מה קורה כששתי האפשרויות הן גרועות?

רציתי לבחור להשאיר את התינוק, ולא משנה מה. רציתי להניח את ידי על בטני ולומר לעובר שבפנים, "אל תדאג, אתה תהיה בטוח בתוכי. אני אשא אותך, אזין אותך, ואניח לך לגדול בתוכי. אהפוך להיות גדולה וכבדה, ואתנודד מצד לצד, והבטן ההריונית שלי תוצג לראווה בפני כל העולם. אקח ויטמינים להיריון ולא אוכל סושי ואשתה אלכוהול, ולא אכנס לג'קוזי או לסאונה, אעשה כל דבר כדי לשמור עליך. ואז אגיע ללידה, אנשום לתוך הכאב ואלד אותך, אחזיק אותך ואניק אותך".

רציתי להבטיח לתינוק שלי שאוכל להשגיח עליו תמיד, להיות אמא שלו לתמיד.

רציתי להיות אמא לביאה חזקה ואמיצה שנלחמת למען הילד שלה, נלחמת על חייו ועל הבריאות שלו במחלקות בית חולים, נלחמת על ההתפתחות שלו במרפאות ובטיפולים, ונלחמת על הגאווה והכבוד שלו בבתי ספר וגני שעשועים.

רציתי להמשיך להדליק את נרות השבת, שבוע אחרי שבוע, בתפילה עבור התינוק שלי.

רציתי להביא אותו הביתה מבית החולים, עטוף בשמיכה עם כובע חמוד תואם, ולספר לילדים שלנו שהנה התינוק הקטן שלנו. הוא קצת חולה, אז נצטרך לטפל בו היטב, והוא מיוחד, ושונה מתינוקות אחרים, ונאהב אותו כל כך בגלל שהוא התינוק המיוחד והיקר שלנו.

רציתי שילדיי יגדלו כאנשים אכפתיים, מלאי נתינה וקבלה, כיוון שהם למדו זאת בבית, למדו שזה בסדר להיות שונה ושנתינה לאחרים הופכת אותנו לטובים יותר, חזקים יותר ומאושרים יותר.

אבל פחדתי.

פחדתי לאכזב אותו. פחדתי שיום אחד אסתכל עליו – בעודו תינוק, ילד או אפילו מבוגר – ואחשוב, "אני לא יכולה לעשות את זה, אני לא יכולה להמשיך ככה, אני לא יכולה לטפל בו יותר". ואז זה כבר יהיה מאוחר מדי, לא אוכל להחזיר את הגלגל לאחור.

פחדתי לאכזב את המשפחה שלי. פחדתי שהבית ידרדר למצב של חוסר תפקוד והזנחה. לא ידעתי כיצד אוכל להביט בעיניהם של ילדיי האחרים, שהוריהם טרודים ללא הרף בבתי חולים, ניתוחים וטיפולים, בידיעה שבחרתי לעשות להם את זה.

פחדתי לפגוע בזוגיות שלנו. פחדתי ממריבות, מכך ששנינו נגיע לקצה גבול היכולת שלנו. מכך שנהפוך לאנשים שלא רצינו להיות. מכך שלא יהיה אור בקצה המנהרה, לא יהיה משהו שנוכל לצפות לו ביחד, שלא תהיה לנו כל תקווה.

פחדתי על עצמי. מסיבות אנוכיות, לא דברים שהם אידיאליים, לא דברים שאני יכולה להאשים אחרים בהם. פחדתי להרגיש לכודה, פחדתי שארצה לברוח ומכך שלא תהיה כל דרך לברוח או לעזוב, כיוון שאיך אוכל אי פעם לעזוב את הילד שלי? פחדתי מחיים שלמים שבהם אהיה המטפלת, האחות, ולעולם לא אהיה חופשיה.

הפסקתי להניח את ידי על בטני וללחוש לתינוק שלי. הפסקתי לקחת ויטמינים להריון. אכלתי סושי וקיוויתי לחלות, לסיים את זה בדרך הקלה. לא התפללתי עבור התינוק שברחמי באותה שבת אחרונה כשהדלקתי את הנרות. כיצד אוכל להתפלל למען בריאותו כשאני יודעת מה צפוי?

קבעתי את הפגישות לרופא המומחה, לעובדת הסוציאלית שתגיש את הבקשה שלי ל"וועדה לאישור הפסקת היריון" הממוקמת בבית החולים, כדי לאשר את הפרוצדורה, הניתוח. זה נראה היה כאילו אני בטוחה בהחלטתי, אבל איך אפשר להיות בטוחה כשהילד שלי בתוכי, אומר לי משהו אחר? כיצד אוכל לעשות משהו שנוגד את עצם קיומי, את המהות שלי?

זה היה הדבר הקשה ביותר שעשיתי אי פעם.

ביום שלפני ההפלה, הסתובבתי בבית החולים והייתי אצל פקידת הקבלה, האחות, הרופא והעובדת הסוציאלית. היה עליי לעבור על כל הסיבות שבגללן אני רוצה לעשות את מה שאני רוצה לעשות, שוב ושוב עם כל אחד מהם. המילים כאבו בכל פעם מחדש. קיבלתי טופס, שאותו מילאתי כשאני יושבת על כיסא מתכתי כחול, וכשהגעתי לשאלה "מדוע נכנסתי להיריון", נתקלתי ברשימה שכללה פריטים כגון "מתנגדת לאמצעי מניעה", "אמצעי מניעה לא עבדו", "אונס ופגיעה מינית", עד שהגעתי לאפשרות האחרונה: "הריון רצוי". אני חושבת שזה היה הרגע שבו לבי נשבר, כשסימנתי X בטופס הזה, בתיבה הריקה שליד "הריון רצוי".

השנה שלאחר מכן הייתה שנה של "הייתי אמורה". הייתי אמורה להודיע על ההיריון שלי ושהמשפחה שלי תשתתף בשמחתי. הייתי אמורה ללבוש בגדי היריון. הייתי אמורה להחזיק תינוק. הייתי אמורה להיות בחופשת לידה.

עם כל הכאב על אובדן ההיריון מגיעים גם האשמה והספק העצמי המתלווה לסיום היריון. האם מתאים שאלך לקבוצת התמיכה של בית החולים כשההפלה שעברתי הייתה מרצוני? האם מותר לי להתאבל על התינוק שלי, אחרי מה שעשיתי לו?

ארגיש אשמה כל חיי. כשהתפללתי את תפילת וידוי ביום כיפור, לא חשתי אשמה כלפי אלוהים. אני יודעת שהיהדות היא דרך חיים ואני בחרתי בחיים – בחיים שלי, בחיים של המשפחה שלי. האשמה שמקיפה אותי היא מסוג שונה – אשמה של אמא יהודיה כלפי תינוקה שלא נולד, שעליו ויתרתי.

אני מתבוננת בתמונות מושלמות של המשפחה שלנו ורואה שם ילד צללים, מרחף לצידנו

אני נושאת את זיכרונות ההיריון שהיה קיים רק אצלי ואצל בעלי, מתבוננת בתמונות מושלמות של המשפחה שלנו ורואה שם ילד צללים, מרחף לצידנו. אני מרגישה בודדה מאוד. בעולם שבו אני חיה, עולם של הריונות כמעט בכל שנה ומשפחות גדולות, אובדן היריון הוא משהו שכמעט שלא מדברים עליו, מלבד התייחסויות מופשטות במאמרים בכתבי עת, פוסטים אנונימיים בפורומים ולחישות מהוסות בין חברות.

הפלה היא אפילו עוד יותר בגדר טאבו. ההלכה היהודית מאפשרת, כמובן, הפסקת היריון, כשחיי האם נתונים בסכנה, כולם יודעים את זה. אולם כשחיי האם אינם בסכנה? כשייתכן שהילד היה חי? אני פוחדת לספר את האמת, אפילו בקרב בני משפחה ולחבריי הקרובים. המונח הרשמי הוא "הפסקת היריון מסיבות רפואיות" – יש פורומים, שירים וספרים, אחוות נשים שעברו תהליך זה. אנו כותבות על אובדן ואהבה, ומנסות להיכנס להיריון מחדש. אולם "בחיים האמיתיים", בין האנשים שאני מכירה, אני שומרת על שתיקה. אני לא רוצה שישפטו אותי. אני קוראת את המאמרים שלהם המתנגדים להפלות בפייסבוק. אני כל כך מקנאה בהם על כך שמעולם לא נאלצו לקבל את ההחלטה הזו.

אני רואה אותם בכל מקום, את אלו שקיבלו את ההחלטה האחרת. אני רוצה לומר להם כמה אני מעריכה אותם, ומכבדת אותם, בשעה שאינני מתחרטת על הבחירה שלי, אבל בכל זאת מתאבלת עליה.

מאמר זה הופיע במקור ב- Tablet Magazine.