אמר לי איש חינוך וותיק במכללת 'שאנן' בחיפה: "בעוד שאתה עסוק בלבנות ובלתת לתלמידים כנפייים, שים לב שאתה לא הורס ומקטין אותם באמצעות מילה אחת לא במקום".

לפני כמה שנים נתקלתי בסניף של 'רמי לוי' בצומת הגוש בחניך שלי, שהייתי פעם מדריך שלו לפני כמה שנים טובות. כעת היה כבר בצבא. שמחתי לראות אותו והתעניינתי בשלומו, ולתדהמתי ולאכזבתי  הוא ענה לי באופן קר ומנוכר. החלטתי בהחלטה של רגע לשאול אותו לפשר העניין והאם יש לו בליבו עליי. הוא הסתכל עליי ואמר לי: "לא הייתי פותח את זה, אבל דווקא יש לי". שאלתי אותו מה עשיתי לו? ענה לי: "לא יודע אם אתה זוכר (אני לא...) אבל פעם אחת היה מבחן בלי שם שקיבל מאה ואתה נכנסת לפנימייה ועברת תלמיד תלמיד בשביל לשאול אם הוא מזהה את המבחן הזה ואז שהגעת אליי, אמרת חצי בצחוק חצי בציניות: 'טוב, זה בטוח לא שלך'. והמילים האלו שלך, דקרו לי בנשמה ולא הצלחתי לסלוח לך עליהם".

כמה שניסיתי להיזכר באירוע הזה, לא זכרתי כלום. אבל היה לי ברור שהתלמיד הזה שהוא עתה אדם מבוגר לא מנפיץ סתם. ואם לא הייתי פוגש אותו עכשיו ב'רמי לוי' ליד המדף של קופסאות השימורים, לא הייתי מעלה בדעתי שהוא נפגע ממני. אלוהים ישמור: כל כך הרבה שנים וכל מה שהוא זוכר ממני זה את המילה הזו. כמובן שהתנצלתי אבל יחד עם תחושת השחרור שהרגשתי, פתאום חטפתי חום: לך תדע עוד כמה תלמידים ותלמידות נפגעו ממני ואני בכלל לא יודע על קיומם? איום ונורא.

המורה להיסטוריה בתיכון היה מקדיש את השיעור האחרון בכל שנה לבקשת סליחה כללית מכלל התלמידים ומזמין אליו תלמידים שנפגעו ולאחר מכן היה עובר תלמיד תלמיד ומבקש ממנו מחילה אמיתית אם הוא נפגע ממנו.

אכן היו כמה תלמידים שנפגעו ממנו בגלל איזו טעות או פליטת פה והוא היה מתעכב לידם ומפייס אותם.

כי לך תדע מה בסופו של דבר התלמידים ייזכרו ממך.

וכל כך הערכנו אותו דווקא בגלל שהוא היה המורה היחיד בכל בית הספר שחשב בכלל לבקש מאיתנו התלמידים, מחילה אמיתית.

ואולי בגלל זה התרגשתי כאשר לפני שנה, בזמן חלוקת התעודות לתלמידים שלי בישיבת 'אורות יהודה' באפרת ניגש אליי תלמיד ואמר לי אחרי שנתתי לו את התעודה:

"המורה, אם פגעתי בך במשך השנה, אני מבקש ממך מחילה וסליחה".

רק משפט אחד אבל איזה מענטש הוא יצא.