ביקשתי מקבוצה של סטודנטים לסיעוד לרשום את הדבר הראשון שעולה על דעתם כשהם שומעים את המילה "מכור".

התגובות שלהן כללו: לוזר, גנב, שקרן, פתטי, חסר בית, כישלון, עני, מוגבל, חסר תקווה, אשם, מביש.

תרגיל זה, והתגובה שהוא עורר, אוששו את האמונה שלי לגבי הסטיגמה המתמשכת הרווחת בנושא התמכרויות. במקום להציג את ההרצאה הקלינית שתכננתי בנושא התמכרות, נטשתי אותה לטובת שיתוף באסוציאציות שלי שקשורות למונח התמכרות. תיאורים אלה מבוססים על אנשים שעמם עבדתי לאורך שנות עבודתי הקלינית.

מצליחנית. דיברתי על סינדי, מנכ"לית בת 40 של חברה מצליחה שהגיעה לטיפול לאחר שנעצרה. היא נהגה בשכרות והתנגשה באי-תנועה. כיוון שבתה בת ה- 5 הייתה באוטו, העבירה נחשבה כחמורה יותר מאשר "רק" נהיגה תחת השפעת אלכוהול.

לפי הקריטריונים החברתיים, היו לה חיים מושלמים. הייתה לה עבודה מדהימה, בית יפהפה וילדים מחונכים היטב. היא גם שתתה אלכוהול מדי יום. סינדי ידעה שהשתייה שלה רחוקה מלהיות אידיאלית, אך החשיבה את עצמה כאדם מתפקד, לאור היכולת שלה לשמור על הופעה חיצונית מטופחת באופן מושלם. במהלך הטיפול היא שיתפה כי גדלה בבית נוקשה עם ציפיות גבוהות מאוד, שבהן תמיד עמדה. אולם היא לא הצליחה לחוש תחושת הישג אישי למרות הצלחות אלה. עד שהחלה לשתות. השתייה אפשרה לה להרגיש תחושה של מצוינות למרות היותה מוגבלת. השתייה גרמה לה להרגיש מוצלחת הן כלפי חוץ והן מבחינה רגשית. סינדי הייתה אלכוהוליסטית.

טראומה. שיתפתי את הסיפור של ג'פרי, שעבר ילדות מחרידה. מלבד האלימות הפיזית שספג מידי  אמו, אביו היה אלכוהוליסט וההתעללות הרגשית שלו בג'פרי הותירו צלקות שהתחרו באלה שהותירה בו אמו. ג'פרי ברח מהבית בגיל 15, ישן על ספות בבתיהם של חברים שונים עד גיל 18, אז התגייס לצבא וחווה את מות חברו כשההאמר שלהם עלה על מטען חבלה מאולתר. ג'פרי נפצע בהמתקפה וקיבל משככי כאבים שסייעו לו בשיכוך הכאבים. בנוסף על שיכוך הכאב הגופני, הוא הבחין בכך שמשככי הכאבים עזרו לטשטוש זכרונות העבר ועזרו לתת מנוחה למוחו הטרוד ללא הרף.

כשנגמר לו המרשם למשככי הכאבים, החל ג'פרי לקנות כדורים ברחוב. כיוון שהמחיר היה מופרז, הוא החליט לנסות אלטרנטיבה זולה יותר: הרואין. ג'פרי היה מכור לסמים.

התלמידה המצטיינת. מוניק גדלה בבית שההורים בו היו זמינים מבחינה פרקטית ורגשית. המשפחה שלה השתייכה למעמד הבינוני גבוה והיא גרה בשכונה ירוקה בפרברים. מוניק נהנתה לרקוד והייתה חלק מלהקת המחול המקומית. בבית הספר, המורים והילדים אהבו אותה. הלימודים היו לה קלים והיא פרחה בשיעורים. הקשיים החלו בכיתה י', כשמתימטיקה החלה להיות מאתגרת. כיוון שהייתה רגילה להצטיין, אתגר "רגיל" זה עורר מידה רבה של לחץ. היא שיתפה חברה בתחושותיה, וזו הציעה למוניק כדור אטנט, אותו נטלה לטיפול בהפרעת הקשב שלה.

האטנט שינה לחלוטין את כללי המשחק עבור מוניק. היא נטלה אותו בכל פעם שלמדה לבחינות ובסופו של דבר היתה לתלמידה המצטיינת בתיכון. השימוש הבלתי מורשה שלה בכדורי אטנט הסלים כשלמדה באוניברסיטה והוביל לכך שמוניק פנתה לנוירופסיכולוג בתקווה לקבל אבחנה של הפרעת קשב וריכוז, כך שתוכל לקבל מרשם משלה. כשתוכנית זו נכשלה, היא החלה לקנות כדורים בקמפוס ובסופו של דבר נתפסה כשהיא קונה כדורים משוטר סמוי. מוניק הייתה מכורה לסמים ממריצים.

בודד. דייב מעולם לא הרגיש שייך. בבית הספר היסודי הוא מעולם לא התאים. אם נערכה מסיבה, הוא לא הוזמן. אם ילדים הסתובבו ביחד בפארק, הוא ישב בבית בחדרו, לבד. הוא החל את כיתה ט' באי רצון, מתוך הנחה שהוא נדון לארבע שנים נוספות של קיום חסר חברים. עד שהוא פגש את .סטיבן, שביום הראשון של בית הספר, הזמין אותו לשבת לידו בארוחת הצהריים. הם הסתדרו נהדר 

ערב אחד, בזמן שצפו בסרטונים במחשב של סטיבן, שלף סטיבן ג'וינט. הוא הצית אותו והציע לדייב שכטה. בהתחלה דייב נרתע. הוא מעולם לא ראה אף אחד מעשן גראס. אולם סטיבן היה חבר שלו, הוא לא רצה לסכן את מערכת היחסים הזו, ואם סטיבן עשה זאת כלאחר יד, אולי זה בסדר. הייתה זו הפעם הראשונה שדייב עישן מריחואנה, אולם תדירות השימוש שלו עלתה במהירות. בהתחלה הוא עישן רק בחברת סטיבן, אבל אז החל לעשן כל ערב בחדרו. הוא השאיר את החלון פתוח כך שהוריו מעולם לא הבחינו בדבר.

עד שבית הספר ערך בדיקת סמים רנדומלית על כל תלמידי כיתה ט' ודייב יצא חיובי. דייב היה מכור למריחואנה.

דיברתי על אינספור האבות, האמהות, הבנות, הבנים, הבעלים והנשים שבהם טיפלתי במהלך שנותיי כאשת טיפול. לכל אדם היה את סיפור החיים המורכב שלו. החיים של כל אחד מהם הפכו למסובכים וקשים יותר כתוצאה מההתמכרות. ובני המשפחה המורחבת שלהם סבלו מחוסר היכולת של בן/בת משפחתו להשתחרר מציפורני ההתמכרות. 

כדי לסייע לאדם המתמודד עם התמכרות בצורה אפקטיבית, חשוב לגשת אליו ממקום של אכפתיות  ודאגה. זו לא רק טעות להתייחס אליו באופן ביקורתי ומזלזל, אלא שהדבר יוצר בסיס רעוע לטיפול ומקטין מאוד את סיכויי ההצלחה שלו. 

הפסיכיאטר המפורסם העוסק בהתמכרויות, ד"ר גבור מאטה, מבהיר נקודה זו בצורה יפה: "כשאנו מציבים את המכור בתחתית הסולם החברתי והמוסרי, מתוך דחייה מלאת בוז שלו כאדם, אנו יוצרים בדיוק את אותן נסיבות שישאירו אותו, ככל הנראה, לכוד במצב של תלות פתולוגית בסמים. אין שום אי של הקלה, רק אוקיינוס של ייאוש" (תרגום חופשי מתוך הספר In the Realm of Hungry Ghosts, עמוד 319).

השארתי את הסטודנטים עם החומר הבא למחשבה: כשכל אחד מכם יתחיל את דרכו בעולם הרפואה, ללא ספק תיתקלו במכורים. לרוב הם המקרים הקשים ביותר לטיפול. המשימה שלכם היא לראות את האדם שמולכם לא כמכור. אם תדביקו עליהם תווית זו, קרוב לוודאי שתספקו להם טיפול לא מיטבי או אפילו מזיק. 

"במקום זאת, ראו אותם כבני משפחה של מישהו, שיכולים להיעזר בדאגה ובתמיכה שלכם, פשוט בן אדם שנמצא במצוקה וזקוק נואשות לעזרתכם". 

אמנם המצגת שלי הייתה מיועדת לסטודנטים לסיעוד, אולם היא לא פחות רלוונטית לאנשים שאינם שייכים למקצועות הבריאות. לפי סקר שנערך בארה"ב בשנת 2019 בנוגע לבריאות ושימוש בסמים, שיעור השימוש בסמים בגילאים 12 ומעלה היא 7.4%. שיעור זה מגיע ליותר מ- 14% בקרב גילאי 18-25. 

האופן שבו אנשים מאמינים שיתפסו אותם משחק תפקיד במידת הנכונות שלהם לקבל עזרה. החברים שלכם, בני הזוג שלכם, אחותכם, אחיכם, הילד שלכם או קולגה מהעבודה עשויים להתמודד עם התמכרות ולסבול בשקט, מתוך חשש שמא ישפטו אותם. ייתכן שהדבר נכון אפילו לגביכם עצמכם. 

כשאנו רואים את האדם שמאחורי ההתנהגות, הטיפול הופך להיות קל יותר. הדבר מפרק את הסטיגמה הקיימת בנושא התמכרות וסולל את הדרך לכך שאנשים יפנו לקבלת עזרה לעצמם ויספקו תמיכה לאחרים שאולי זקוקים לה. בחרו להתייחס לאדם, לא למכור. אחרי הכל, הם זהים זה לזה. 

*כל השמות ופרטים מזהים כלשהם שונו כדי להגן על פרטיות האנשים שהוזכרו לעיל.