בחודש שעבר דניאל וולפסון עשתה היסטוריה, כשהייתה לישראלית הראשונה שהעפילה לפסגת האוורסט, לאחר שקדמו לה חמישה גברים. אין ספק שדניאל מעוררת השראה, עשויה מחומר טוב, חזקה, פייטרית, ובעיקר אמביציונרית. היא כזו שרק להסתכל בפרופיל שלה בפייסבוק, גורם לנו עוד באותו יום להחליף את המעלית במדרגות, ואפילו לחשוב על מנוי לחדר כושר. כשצפיתי בראיון שהעניקה לנו מאחד הקמפים שבפסגת האוורסט, תפס אותי דווקא המשפט שאיתו בחרה לסיים: ״היעד הבא זה לסגור את שבע הפסגות הכי גבוהות בעולם, נשאר לי עוד אלסקה ואנטרקטיקה״. המשפט הזה זרק אותי ישר לרחוב סומסום. הוא הזכיר לי את הילדון הקטן שמבקש מעוגיפלצת ״אני רוצה להיות שם״. 

מי מאתנו לא רוצה להיות ״שם״? רובנו רוצים. מחקרים מראים כי יותר מ ⅔ מהמבוגרים בימינו מתמודדים עם הרצון להיות ״שם״. עם הפחד פן יחמיצו אירוע או חוויה אחרת. 

הפחד מהחמצה, או בשמו המקצועי ״פומו״ (Fear of missing out), הוא תופעה המתארת את חוסר הנוחות שאנו חווים כשעולה החשש לפספס הזדמנות שמתקיימת במקביל למציאות שלנו. זו יכולה להיות הזדמנות עסקית, רומנטית, חברתית או כל הזדמנות אחרת. כדי להימנע מאותה תחושת החמצה אנחנו עושים מאמצים (פעמים כפייתיים), להישאר מחוברים לחברים או לערוצי מידע, ובלבד שלא נחמיץ אף הזדמנות. זה עשוי להתבטא בביקורים תכופים ברשתות החברתיות, כניסה בתדירות גבוהה לווטצאפ, מעקב אחרי אושיות רשת ועוד. 

בטבורו של הפחד מהחמצה עומד חוסר ההשלמה עם אובדן גן העדן של המציאות. מצוידים באמונה שאכן נוכל להשיג לעצמנו חיים מושלמים שממצים את הפוטנציאל שלהם, אנו יוצאים לבחור קריירה, חברים, קהילה, בני זוג, ועוד. ואולם, נראה שהמגוון העצום של האפשרויות שאליו אנו חשופים כיום, מהווה למעשה בלם רב עוצמה בדרך לבחירות האידיאליות שלנו.

עולם הדייטים למשל, מציע מניפה עשירה של בני ובנות זוג עם רפרטואר של כוכבי על. זה מייצר קושי אמתי. קשה להחליט, לבחור, להתכנס. כל בחירה יכולה להיתפס כמו החמצה של קשרים רומנטיים אחרים והתפשרות על חיים ״רגילים״ לצד בן זוג ״רגיל״. באופן פרדוקסלי דווקא המציאות העשירה היא זו שגורמת לנו לא לבחור. להשאיר את כל הדלתות פתוחות כדי להימנע מבחירות שתאלצנה אותנו לשלול את כל היתר. הפחד להחמיץ את ההזדמנות האולטימטיבית או להחליף אותה בהזדמנות ״בינונית״, גורם לנו להימנע מהחלטות גדולות וקטנות. את הקושי להתחייב, להתמקד ולהתמיד באפשרות אחת היטיב לתאר המשורר הצרפתי מוסקטי ״בגדתי בך חרותי הטובה, אל הכלא פסעתי בצער, אל הכלא החם אשר שמו אהבה״.  

כל אלו משפיעים כמובן על היכולת שלנו להתכנס ולהתחבר למשהו הטוב שקורה לנו כאן ועכשיו. התודעה שלנו נודדת למה שאולי יהיה במקום להתמסר לחוויה שכבר כאן.

האמונה שבמקום אחר, יש מישהו שחווה חוויה עשירה, מלאה ומדויקת יותר, מטילה צל ארוך ומעט קודר על המציאות שלנו. אין זה משנה אם באותו הרגע אנחנו מניפים דגל על גג העולם, או משננים חומר למבחן, כל עוד אנחנו מפנים את הקשב לחוויות המתקיימות במקביל, החיבור שלנו למציאות שלנו מתרופף. הפניית הקשב הופכת אוטומטית את החוויה שלנו לדהויה יותר.

בשעה שאנו עסוקים במטלות רגילות חסרות עניין וצבע, אנו חשים שאחרים ברי-מזל חווים חוויות מהנות ועוצמתיות. כך קורה, שאנו הופכים לשחק בתפקיד הניצב בהצגה של חיינו. בעוד הדרמה המרכזית מתחוללת בכלל במערכה אחרת. 

וכל עוד זו ההרגשה, נפסיד במערכה הפרטית והאישית שלנו. נכון, לא קל להרגיש שחקן ראשי כאשר אנחנו מקשקשים חביתות לארוחת ערב, והחברים מהשכבה משיקים כוסות באחת המסעדות הלוהטות בעיר, אבל זה אפשרי.

כשאנחנו בוחנים את הרגע שלנו, ביחס לחיים של הסובבים אותנו, תמיד יהיה לפחות משהו אחד שיש לו יותר. שחווה חוויה אטרקטיבית יותר, שיש לו משפחה יפה יותר, עבודה מכובדת יותר או בית גדול יותר. כדי לקטוע את מעגל הקסמים הזה, אני מציעה לאתגר את אותן תחושות החמצה במבחן המציאות. 

אם נדמה שהחמצנו מציאות אחרת, נשאל את עצמנו שלוש שאלות: 1. עד כמה המציאות של האחר אכן אותנטית. 2. מה גורם לנו לרצות את הדבר האחר, והאם הרצון הזה הוא כן ואמתי. 3. האם המציאות האחרת היא ברת השגה, או שבהתחשב בנתונים, היא רק פנטזיה חולפת. בנוסף, ניתן לאמץ אסטרטגיות מניעה. למשל, להסיר את האפליקציה של פייסבוק מהנייד. פחות רדיקלי, אפשר לנסות להשתיק נוטיפיקציות של רשתות חברתיות, או לכל הפחות לא לישון עם הנייד (דלוק:) מתחת לכרית.

אם ניטיב לאתגר את הנחות הפומו שלנו ולבצר אסטרטגיות מניעה מתאימות, נוכל להבטיח לעצמינו וליקירינו את המתנה הנפלאה של חיים יציבים וממוקדים. חיים שמצמצמים את התזזיתיות והמעברים התכופים בין קהילות, קשרים, בני זוג, חברים ואפילו אזורי מגורים. היציבות הזו שכרוכה באינסוף בחירות והתחייבויות, תעניק לנו את החופש לחיות את חיינו כרצוננו, ולאו דווקא על פסגת האוורסט.