לפני כמה שנים, בעת ביקור בארץ, פקדתי את בית הקברות הצבאי בהר הרצל, כדי להביע את הוקרתי למשפחות שהקריבו כה הרבה על הגנת עמי ומולדתי.

אחד מן החיילים במקום שסיפור חייו ומותו מילא אותי השראה, הוא יוני נתניהו, אחיו של ביבי, שמסר את נפשו על הצלת יותר מ-100 יהודים שנחטפו בידי מחבלים והוחזקו כבני ערובה באנטבה, אוגנדה. זה קרה ב-4 ביולי, 1976. הייתי אז ילד קטן, במחנה קיץ, וכשהתפרסמה הידיעה על ההצלה, רקדנו וחגגנו. באותה שעה לא הבנתי את עוצמת האירוע, אבל עם השנים קראתי עליו הרבה, והוקסמתי ממסירותו העזה של יונתן לחייליו - מסירות שהביאה אותו לשלם את המחיר הנורא מכל.

האמת היא שהר הרצל מלא בחיילים ששילמו את המחיר הנורא מכל, ולכולם אני חב הכרת הטוב תהומית, אלא שעל יונתן קראתי כל כך הרבה, שהרגשתי שאני חייב לפקוד את קברו באופן אישי.

גשם קל טפטף בשעה שהגעתי למקום, ולא היתה שם נפש חיה. התחלתי להתהלך בהר, מחפש אחר מצבתו של נתניהו, בלי צל של מושג לאן לפנות. ואז ראיתי שני חבר'ה עובדים במקום: אחד גרף עלים לא הרחק ממני, והשני עשה פעולה דומה במרחק שתי טרסות מעלי. פניתי אל האיש שעבד לצדי ושאלתי "סליחה, אדוני. אני מחפש את הקבר של יונתן נתניהו. אולי יש לך מושג איפה הוא?"

"דני!", הוא קרא אל עבר חברו שבמעלה ההר.

"אה?", קרא דני חזרה.

"איפה יוני?", הוא צעק אליו.

אני עומד שם המום. 'איפה יוני'?! איך, למען השם, הוא אמור לדעת על איזה יוני אנחנו מדברים?!

אבל דני לא התבלבל לרגע: "שמע", הוא קרא לעברי, "אתה ממשיך ישר עד סוף השביל הזה, עולה שם במדרגות, לוקח ימינה, ושם, אחרי כמה מטרים, תמצא את יוני".

צעקתי "תודה!" ויצאתי בעקבות הוראותיו. כעבור רגעים ספורים אכן עמדתי מעל מצבתו של סא"ל יונתן נתניהו שנפל בקרב ב"מבצע יונתן".

אמרתי כמה פרקי תהלים, למדתי כמה משניות, ובכל הזמן הזה אני לא מפסיק לחשוב על השיחה הנפלאה של שני אלו. השאלה "איפה יוני" בטח נשאלת עשרות פעמים ביום ברחבי הארץ, בהקשר של חבר או קרוב־משפחה, חיים וקיימים. כאן, בהר הרצל, זה סיפור אחר לגמרי. אבל לא ניתן לעלות על האופן שבו שני החבר'ה האלה דיברו על יוני נתניהו, באהבה ובטבעיות, כאילו היה חבר קרוב שיצא רגע להביא קפה. הוא היה, גם אחרי מותו, חלק מהחיים שלהם.

כשהגעתי בהמשך היום לאחי אבי, הגר בירושלים, וסיפרתי לו את הסיפור, הוא סיפר לי סיפור משלו.

הוא טייל יום אחד בצפון הארץ, כשעבר ליד חצור הגלילית וראה שלט המפנה לקברו של חוני המעגל, התנא הנודע במסירותו ובקרבתו לא-לוהים. כך מספרת עליו הגמרא (תענית כג, א):

פַּעַם אַחַת יָצָא רֹב אֲדָר וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים.
שָׁלְחוּ לְחוֹנִי הַמְּעַגֵּל: "הִתְפַּלֵּל וְיֵרְדוּ גְּשָׁמִים".
הִתְפַּלֵּל, וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים.
עָג עוּגָה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ [...] אָמַר לְפָנָיו: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְּנֵיהֶם עָלַי, שֶׁאֲנִי כְּבֶן־בַּיִת לְפָנֶיךָ. נִשְׁבַּע אֲנִי בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל, שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ!".
הִתְחִילוּ גְּשָׁמִים מְנַטְּפִין. [...]
אָמַר: "לֹא כָּךְ שָׁאַלְתִּי! אֶלָּא גִּשְׁמֵי בּוֹרוֹת, שִׁיחִין וּמְעָרוֹת!".
יָרְדוּ בְּזַעַף, עַד שֶׁכָּל טִפָּה וְטִפָּה כִּמְלֹא־פִּי־חָבִית. [...]
אָמַר לְפָנָיו: "לֹא כָּךְ שָׁאַלְתִּי! אֶלָּא גִּשְׁמֵי רָצוֹן, בְּרָכָה וּנְדָבָה!".
יָרְדוּ כְּתִקְנָן, עַד שֶׁעָלוּ כָּל הָעָם לְהַר הַבַּיִת מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. [...]

שָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח: "אִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ נִדּוּי [...] אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה לְךָ, שֶׁאַתָּה מִתְחַטֵּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְעוֹשֶׂה לְךָ רְצוֹנְךָ, כְּבֶן שֶׁמִּתְחַטֵּא עַל אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ".

אבי נכנס לקברו של חוני המעגל. הוא נטל ספר תהלים והחל להתפלל. היה שָקט. לפתע נתמלא האויר בניחוח עז של אפטר־שייב. עם משקפי שמש על מצחו ומפתחות מרשרשות על מכנסיו, נכנס גבר אל המקום, הרים אף הוא ספר תהלים ועמד להתחיל להתפלל, ואז צלצל הטלפון הנייד שלו.

ובכן, מתברר שהלה איש עסקים, ושעִסקה משמעותית עומדת להיסגר בקרוב. "כן, כן!" הוא הכתיב הוראות בטלפון, "תגיד להם שזה חייב להיות מסודר היום!".

כעס קל התחיל לטפס במעלה גבו של אבי. הוא רצה להתפלל בנחת, ושיחתו הערה של האיש הזה היתה פולשנית למדי. למרבה המזל נראה שגם איש העסקים שלנו הרגיש בזה, כי אחרי רגע הוא אמר "טוב, שמע, אנ'לא יכול לדבר עכשיו, אני עם חוני".

"עם חוני"?! הוא מדבר על התנא הזה כאילו הוא חברו הקרוב.

יוני וחוני חרוזים יחד לא רק בשמותיהם. המחויבות העמוקה של כל אחד מהם לאחֵיהם ולארצם היא החורזת אותם יחד. שני גיבורים אשר הצילו את בני עמם, האחד מִטֶּבַח והאחר ממוות ברעב ובצורת.

וכשאתה עושה כזה דבר, עם ישראל מתייחס אליך כאל בן משפחה.

עד סוף כל הדורות.