ראיתי אותו ליד המרכז המסחרי של שוהם. בניגוד גמור לאופי האנשים הוא נראה דל, ישב על הספסל וקרטון שכתוב עליו 'קמחא דפסחא' היה מונח לידו.

בדיוק מיהרתי ועברתי לידו. הוא פנה אליי ואמר לי בקול: "אדוני, אני אוסף כסף לקמחא דפסחא'.

הסתכלתי באותו רגע בארנק שלי וראיתי שהיה לי רק כרטיס אשראי ושום מזומנים. התנצלתי בפניו והלכתי לכיוון המכונית שלי. כשהתחלתי להתניע שמתי לב שהוא הגיע אחריי נעמד לי ליד חלון הרכב וסימן לי להוריד אותו. 

פה כבר איבדתי אותו. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני? אמרתי לו במפורש שאין לי כסף אז מה הוא עכשיו מתחיל לנדנד לי. הסתכלתי עליו ושוב סימנתי לו עם הידיים שאין לי כסף אבל הוא המשיך לסמן לי בלהט להוריד את החלון.

התחלתי לשלב לרוורס ובהחלטה של רגע חשבתי שבכל זאת מדובר בבן אדם, צלם אלוהים, יהודי, נשמה שצריך לכבד אותה. אז הורדתי את החלון. 

כעת הוא הציג למולי את הארנק שלי ושאל אותי:

"זה שלך?".

הלם. לא הבנתי מה הארנק שלי עושה אצלו. הוא אמר לי שהוא נפל ממני כשמיהרתי להיכנס למכונית ולא שמתי לב. 

"הכול בפנים" הבטיח לי: "לא נגעתי בכלום!".

הסתכלתי עליו ורגש חזק של מבוכה עטף אותי. ברגע אחד הבן אדם הזה נהפך בעיניי מנודניק לסוג של מושיע. יש לי הרבה כרטיסים חשובים בארנק הזה: רישיון, תז, אשראי...כמה עגמת נפש הוא חסך לי. 

ורק לחשוב שחשבתי לנסוע רוורס מבלי להסתכל אליו בכלל.

*

אני חושב על המקרה הזה ועל איך שהייתי כבול ומשועבד לתפיסה שלי אודות הבן אדם הזה: אם הוא מגיע אחריי למכונית אז חייב להיות שהוא נודניק. ברור, לא? האם חשבתי ולו לשניה אחת מהרגע שראיתי אותו דולק אחריי למכונית שהוא בא לחסוך לי עגמת נפש ענקית? האם הייתי מסוגל בכלל להשתחרר מהתפיסה הזו?

לפעמים אנחנו שבויים בתוך התפיסה של עצמנו ולא מסוגלים לזוז מילימטר מהדיעה שגיבשנו על מישהו או על סיטואציה.

פעם קלטתי שאחד מהתלמידים שלי קורא ספר באדיקות באופן קבוע בשיעורים שלי. 

שמתי לב לתופעה מעניינת: רק בשיעורים שלי הוא היה שקוע בקריאה:

ואני מסתכל עליו והפתיל שלי נשרף והמוח שלי שכבר גיבש עליו את הדיעה שלו (איזה תלמיד חוצפן ואיך הוא בכלל מרשה לעצמו לא להקשיב לי בשיעור!) לא מבין איך אפשר בכלל לא להתפוצץ מהסיטואציה הזו:

קראתי לו בשמו, הבהלתי אותו כהוגן, כי הוא היה ממש שקוע בקריאת הספר ופקדתי עליו לסגור מיד את הספר!

כשסיפרתי את המקרה הזה לאחד מחבריי המנהלים, איש חינוך וותיק עם פז"ם של 25 שנה הוא אמר לי בנחת:

"ואולי הספר היה יותר מעניין אותו מהשיעור שלך? ואולי זה בכלל לא הוא הבעיה אלא אתה! קשה לך להתמודד עם העובדה שמשהו אחר שהוא לא אתה כל כך מסקרן ומושך את נפשו של התלמיד שלך".

התבאסתי כל כך לשמוע את הדברים הללו אבל הרגשתי שחברי המנהל עימת אותי עם העובדות הנכונות:

זה לא שהתלמיד הזה היה חוצפן כמו שהוא בעיקר הציב לי מראה שלא אהבתי לראות ובעצם אמר לי במעשים שלו:

"תראה המורה, אל תיקח את זה באופן אישי, אבל אתה די משעמם אותי. אתה רוצה לעניין אותי? בבקשה, תאתגר אותי עם שיעור מרתק יותר".

הייתי כבול לתפיסת העולם שלי ולגיבוש הדיעה שלי כלפי אותו תלמיד כמו שהייתי כבול לגיבוש הדיעה שלי כלפי אותו נזקק.

ואולי הטעויות הללו ובעיקר ההכרה בהן, הן בעצם היכולת שלנו לצאת מעצמנו ומתפיסת העולם שגיבשנו ולטעום קצת חירות. 

בשביל זה אנחנו צריכים חברים טובים שהם מנהלים עם וותק של עשרים וחמש שנה. או נזקקים עם לב טוב.