נראה לי שאין כמעט יהודי דתי שלא יזדהה עם מה שעברתי לפני כמה חודשים:

הגעתי לבית הכנסת באחד מהישובים שבו התארחנו כאשר אני לא מכיר אף אחד. נעמדתי במבוכה בכניסה לבית הכנסת, מסתכל בחשש שמאלה וימינה כדי לזהות איזה פרצוף מוכר אך לשווא.  התחלתי לצעוד לעבר אחד הספסלים הקדמיים שהיה ריק. ניגשתי לעבר המקום, פתחתי שם את הסידור, התיישבתי והתחלתי להתפלל. לפני סוף מנחה הבחנתי בצד שמאל שלי במבוגר עם פרצוף נרגן שעומד ומסתכל עליי ולידו שלושת ילדיו הקטנים. כעבור כמה שניות הוא ניגש אליי ואמר לי בטון עצבני:

"אנחנו יושבים כאן!" הייתי בהלם. הרגשתי כאילו מישהו תפס לי את הלב והתחיל ללחוץ עליו. מיד סגרתי את הסידור והתחלתי לחזור לקדמת בית הכנסת ולחפש את מזלי מחדש. לקראת 'לכה דודי' ראיתי חמישה מקומות פנויים באחד מהספסלים האחוריים. האמת שלא רציתי ששוב יעיפו אותי למקום אחר. אבל לקחתי סיכון וניגשתי למקומות הפנויים מתוך תקווה שאם עד 'לכה דודי' המתפללים שיושבים כאן לא הגיעו כנראה שהם גם לא יגיעו.

שוב פתחתי את הסידור ושוב הסתכלתי שמאלה וימינה ושוב פתחתי את הסידור, ובעוד כל הקהל מתפלל 'בואי בשלום' אני רק התפללתי שהתפילה הזו תעבור בשלום. כאשר סיימו את 'לכה דודי' פתאום אני קולט ילד קטן שמגיע בדיוק למקום שישבתי בו, פותח את המושב, ומוציא משם סידור. הלך עליי. כנראה שזה המקום שלו ואם הוא הגיע לתפילה אז כנראה שגם אביו ואחיו הגיעו. הסתכלתי בחשש לאחור ובדיוק ליד ארון הספרים אני רואה משפחה: אבא וארבעת ילדיו כאשר הילד שלקח את הסידור מהמקום שהייתי בו ניגש אליהם. עכשיו הבנתי: לא הולך לי עם בית הכנסת הזה. רציתי למנוע מעצמי פדיחה ובמקום שאחכה שהאב יגיע לכיווני, אלך כבר בעצמי מהמקום.

שוב סגרתי את הסידור והתחלתי ללכת לסוף בית הכנסת, לסיים שם את התפילה עם כולם וללכת הביתה. יאללה משפחה נחמדה, אפשר לחזור למקומכם. לפתע קלטתי שיד אוחזת בכתפי. הסתובבתי. אב המשפחה חייך לעברי וברך אותי ב'שבת שלום' חמים וטעים כמו שוקולד סמיך. הסתכלתי עליו בהפתעה, מלמלתי איזה 'שבת שלום' קצר והוא המשיך ואמר לי: "תעשה לי טובה ותחזור לשבת במקום שהיית בו". "לא, מה פתאום" אמרתי: "זה המקום שלך ואני מצטער שתפסתי לך אותו". הוא המשיך לחייך בחום ואמר לי: "אח שלי, בוא תזכה אותי במצווה היקרה הזו של הכנסת אורחים. גם במקום, וגם לארוחת שבת. אתה מוזמן אלינו. זה העונג שבת שלי". נדהמתי מהאדם הזה. כל כך הרבה חיות ולבביות. אבל בעיקר הסתכלתי על הדוגמא האישית והחינוך שהוא העביר לילדים שלו: אנחנו לא מכלימים ומביישים את האורחים שלנו בקהילה גם אם נצטרך לעמוד כל התפילה.

חשבתי על האבא השני שסימן את הטריטוריה שלו והבהיר לי שאני יושב במקום שלו. איזה מסר הוא העביר לילדים שלו? מה הם אמורים להבין? שלא משנה מה הולך אנחנו נילחם על המקום שלנו ונגרש את הפולש הזר שבטעות נקלע אליו?

אני בטוח, מבלי להכיר את אותו אדם, שחשוב לו לחנך את הילדים שלו כמו שצריך. ואני בטוח שערכים ואידאלים לא זרים לו...ובכל זאת שורה תחתונה הילדים לקחו איתם ברמת החוויה ערך שרק כאשר הילדים הללו יגדלו ויעמדו בסיטואציה דומה נוכל לראות את ההשלכות שלו. 

מה הילדים של האב שהציל אותי מהלבנת פנים למדו?

כנראה שהיכולת להיות מספיק רגישים בשביל לא לפגוע ברגשותיו של זר שנקלע לבית הכנסת ו'התלבש' לך על המקום, היא בין הכישורים החשובים בחיים לפחות כמו לשמר את מושבך בבית הכנסת.