עוד מעט. חודש חודשיים, אולי שלושה. המגיפה הבריאותית הנוראית, סוג של מלחמה עולמית, תהפוך לעוד מגיפה שהמדע הצליח להתגבר עליה. החיסונים יעשו את שלהם, מספר המתים, כך אנו מקוים, ילד וירד. נלמד לחיות איתה ולצידה.

בתי הספר ייפתחו, המסחר יחזור, התרבות והספורט יחזרו להיות חלק מחיינו. קהילות יחזרו אל בתי הכנסת, אולמות החתונות ייפתחו.

האם תחזרו לחיות כפי שחייתם לפני שנה? מה תקחו אתכם?

רגע לפני שהקורונה הבריאותית, רגע לפני שמילים כמו 'בידוד' ו'סגר' הופכים לנחלת העבר - חשוב שנחליט: מה ניקח אתנו? מה יישאר אתנו גם ביום שאחרי?

צניעות חלק ראשון - חברים, קצת ענווה. אנחנו לא מנהלים את העולם. אנחנו יודעים את כוחו של האדם. קצת פחות שחצנות, תכנונים, תחושה של שליטה בעתיד.

צניעות חלק שני - קצת קטן יותר. אינטימי יותר. לאלה שמתכננים חתונה: לא חייבים גדול, מפואר. אפשר קטן וצנוע. ראינו עד כמה אירועי הקורונה היו מדויקים. מרגשים. עד כמה למדנו להבחין בין עיקר לטפל. לא צריך לנקר עיניים, לא חייבים להזמין את כל העולם ואחותו, לא צריך לקחת הלוואות ולהוציא סכומים לא מידתיים לאירוע של חמש שעות.

עבודה - עבודה אינה רק מקור פרנסה. היא גם אמצעי לחיים של משמעות, חיים של עשיה ויצירה. אבל לא חייבים לאבד את הראש. אפשר לחזור הביתה בשעה סבירה. אפשר להקפיד על ארוחה משפחתית, על שעות של יחד.

ילדים - עכשיו שהיינו גם מורים וגם הורים, עקבנו אחרי מערכת השיעורים, למדנו להפעיל את הזום של הבוקר, לעקוב אחרי המבחן הקרוב, אסור לנו לחזור לאחור. הילדים יחזרו לבית הספר אבל אנחנו לא נוותר על השותפות ועל המעורבות.

במשפחות רבות חזרו לשיח, לבישול משותף של ארוחות, למשחקי קופסא, לצפיה משותפת בסרט טוב, ללימוד משותף של הורים וילדים. בואו נחליט מה ילווה אותנו גם בהמשך הדרך.

זוגיות - שעות רבות של שהיה משותפת צריכים להבהיר את ערכו של היחד. את היכולת להתרגש מערב פשוט בבית, משיחה שגרתית עמוקה, מספורט משותף, מספר ששנינו קוראים ושנינו משוחחים אודותיו.

הורים - דאגנו. התקשרנו. ליווינו. שמנו פרחים ועוגות ליד הדלת. למה להפסיק? ההורים לא יהיו יותר צעירים. הדאגה והאהבה שהרעפנו עליהם מאריכה את ימיהם.

גילוי נאות:

עשרים וחמש שנים אני עובד מסביב לשעון. יוצא מהבית בשעה מוקדמת, חוזר בשעה מאוחרת. מתיישב להכין שיעורים, לכתוב, ללמוד. הולך לישון בשעות קטנות של הלילה. סוחב יום ועוד יום, עם מעט שעות שינה.

הגיע הקורונה. חשבתי שהסגר יוציא אותי מדעתי.

גיליתי שאני אוהב בית, אוהב שקט.

גיליתי שאני מספיק הרבה יותר כשאני ישן קצת, רק קצת, יותר.

שארוחה מסודרת, ששיחה נעימה עם הבן שלי - הופכת אותי ליצירתי פי כמה.

הייתי אבא שעושה הפתעות גדולות. עכשיו אני מתרגש מהחביתה שהגשתי לו בשעת שיעור אנגלית, מהישיבה בצד, באמצע שיעור מתמטיקה, ממעורבות עמוקה במתכונת בהיסטוריה.

גיליתי שאפשר לאכול ארוחת ערב נינוחה, לא מהירה, עם שולחן ערוך, והשקעה פשוטה של בית חם. לפני שנה ראיתי בכל אלה מעמסה. העדפתי לאכול כריך בחדר העבודה.

גיליתי שאני לא חייב לקרוא את הספר במהירות. אני יכול לקרוא אותו קצת יותר לאט.

גיליתי את כוחה של המוזיקה, את עוצמתם של המילים. פתאום שמתי לב למלודיות שנעלמו ממני.

גיליתי שביתי הוא מבצרי.

פתאום - ראיתי את האיש ההוא כרובוט, עבד, נרקומן של הספק. עכשיו אני מרגיש אדם. איש פשוט שחי ואוהב את ביתו, שחי את משפחתו.

לא חייבים לחזור לכל ההרגלים מהעבר. כל אחד ואחת יתבונן על השנה שחלפה ויחליט - לאן אני לא חוזר. מה אני לוקח איתי לשנים הבאות.

כל משפחה, תשב יחד, תסכם את חוויות השנה החולפת ותבחר לעצמה את הערכים וההתנהגויות שילוו אותנו לשנים הבאות.

הקורונה היא מגפה אבל גם סוג של שיעור לחיים.