רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

ארוחת השבת שטלטלה את עולמי

כ״ג בטבת ה׳תשפ״א כ״ג בטבת ה׳תשפ״א 07/01/2021 | מאת ג'ודי ברקל

לפעמים לפעולות קטנות יש תוצאות גדולות. אני יודעת. מסלול חיי השתנה כתוצאה מפעולה שכזו.

בדצמבר 2010 שכבתי במיטה כשלפתע הרגשתי את לבי הולם בחוזקה באופן שלא הרגשתי מעולם. ההרגשה נעלמה באותה מהירות שבה החלה, אולם כמה דקות לאחר מכן זה שוב קרה: הלב שלי הלם כאילו זה עתה סיימתי ריצת 100 מטר או אימון אירובי אינטנסיבי. אבל לא רצתי ולא התאמנתי, פשוט שכבתי במיטה! ועדיין, הרגשתי איך הלב שלי כמעט מזנק מתוך חזי.

ואז, שוב, אחרי כמה דקות חזר לבי לפעום בקצב רגיל. הבנתי שמשהו לא בסדר ונסעתי לבית החולים הקרוב כדי לבדוק את הדבר. הם חיברו אותי מיד למכשיר א.ק.ג, שבודק את תפקוד הלב על-ידי מדידת הפעילות החשמלית. אחרי שהייתי מחוברת במשך 10 דקות, נכנס הטכנאי ואמר, "הכל נראה תקין, לכי הביתה".

כיוון שהפעימות הלא סדירות לא היו עקביות, הא.ק.ג. הראשון לא זיהה אותן ונשלחתי הביתה. בבוקר המחרת בקושי יכולתי לעלות במדרגות. בעלי הסיע אותי מיד לבית החולים והפעם זיהה ה- א.ק.ג. את הפעימות הלא סדירות. הסתבר שחוויתי משהו בשם פרפור פרוזדורים והשאלה הראשונה ששאל אותי הרופא היתה, "זה מאוד נדיר אצל אדם בגילך. את משתמשת בסמים? למשל קוקאין?"

הוא לא רציני, חשבתי לעצמי. "לא, אני לא משתמשת בסמים", עניתי.

"את בטוחה? כיוון שזה די נדיר לפגוש מישהו בגילך עם הסימפטומים האלה, חוץ מאנשים שיש להם התמכרות לסמים".

לאחר שהרופא הסכים לבסוף לקבל את העובדה שאני מקרה חריג, והעובדה שהיה חוסר עקביות בפרפור הפרוזדורים, הוא נתן לי הפנייה לקרדיולוג והמליץ לי לחזור שוב אם לא ארגיש טוב.

זמן לא רב לאחר מכן, הגעתי לביקור שלישי במיון, שם הם חיברו אותי מיד למכשיר הא.ק.ג. וכששוב לא זוהה פרפור הפרוזדורים. נשלחתי לחדר ההמתנה במיון, שם חיכיתי במשך שעתיים וחצי. לבסוף נמאס לי, ניגשתי לאחות ואמרתי, "משהו מאוד לא בסדר עם הלב שלי ואני צריכה להתחבר למכונה תיכף ומיד!" באורח פלא התפנה חדר והאחות חיברה אותי למכונה. ברגע שהיא הורידה את הידיים מהאלקטרודות החל להישמע בכל רחבי חדר המיון צפצוף ההתראה של קוד כחול המתריע על מצב חירום! הרופאים טסו לתוך החדר שלי וראו על מסך המוניטור את קצת הלב שלי מגיע ללמעלה מ- 160.

ביליתי את השבוע הבא בבית החולים ועברתי אינספור בדיקות, כולל בדיקת סי.טי. כיוון שהרופאים חששו שאולי יש לי קריש דם. למרות שבאותה תקופה לא הייתי רגילה לפנות לא-לוהים ולשוחח איתו, המילים הראשונות שיצאו מפי היו, "בבקשה א-לוהים, יש לי שני ילדים שצריכים אותי! בבקשה, בבקשה תעשה שאהיה בסדר!"

תודה לא-ל, לא נתגלה שום קריש דם ואחרי אינספור בדיקות לא היה לרופאים הסבר מדוע אני חווה פרפור פרוזדורים. נשלחתי הביתה בשישי לקראת ערב עם תרופות והנחיות להמשך טיפול קרדיולוגי. כשבעלי ואני נכנסנו הביתה, נתקלנו במחזה לא מוכר. מגשי אלומיניום כיסו את השיש. הצצתי בתוך אחד מהם וראיתי עוף צלוי. הרמתי את המכסה של מגש אחר – שעועית ברוטב סויה. שלישי – תפוחי אדמה בתנור. לצד המגשים היו מונחות ארבע חלות יפות, מיץ ענבים ובראוניז לקינוח.

"מאיפה כל זה הגיע?" שאלתי את אמא שלי, ששמרה על הילדים.

"אחת המורות מבית הספר של פרסלי השאירה את זה בשבילך", השיבה.

"המורה של פרסלי?"

"לא, מורה אחרת מבית הספר".

הדמעות פשוט החלו לזרום. אדם זר עשה את כל זה למעני? חשבתי לעצמי. המילים נעתקו מפי. מעולם לא חוויתי משהו כזה בכל חיי. לא יכולתי להפסיק לבכות. מי עושה דברים כאלה? איזה סוג אנשים מביא ארוחה למישהו שהם בקושי מכירים? הסתבר שהרבנית אסתר גיטלין מבית חב"ד במרקהאם, טורונטו, הכינה ארוחת שבת זו למשפחתנו.

באותה תקופה כבר השתתפתי בהרבה שיעורי תורה ולמדתי הרבה על היהדות, אבל עדיין לא התחלתי להעמיק יותר מדי או לשמור מצוות. באותו רגע, כשחוויתי את אותה נדיבות שהעתיקה את נשימתי, היה זה כאילו מילות התורה התרוממו מתוך הדפים וקמו לתחייה. משהו כל כך שמימי הפך להיות מוחשי ואישי ביותר. א-לוהים לא היה "אי שם", הוא היה ממש כאן, איתנו, והתבטא בעולם באמצעות אנשים אכפתיים. בעודי עומדת שם, במטבח שלי, ידעתי שאני רוצה להיות אשה כזו כשאגדל.

נדיבותה של הרבנית גיטלין הגדילה את הרצון שלי להעמיק ביהדות, ללמוד עוד והכי חשוב – להתחיל לעשות. תמיד הייתה לי תשוקה להפוך את העולם למקום טוב יותר, ורק עכשיו הבנתי שזהו מאפיין יהודי מהותי – משימתו של העם היהודי שניתנה לו בידי הא-ל. "עולם חסד יבנה" – מילים אלה הפכו להיות המנטרה האישית שלי. התחלתי לנצל כל הזדמנות שנקרתה בדרכי כדי לגייס את המשפחה שלי להתנדב בקהילה ולתת בחזרה.

כחלק מהפרוייקטים שלקחנו על עצמינו, עטפנו מתנות לילדים המתמודדים עם מחלה, אפינו חלות לקשישים, גייסנו כסף למען ישראל, הכנו כריכים לחסרי הבית, אפינו מאפינס והכנו כרטיסי ברכה לכבאים והכנו ארוחות לאנשים במצוקה. אחת החוויות הבלתי נשכחות הייתה כשנסענו לקהילת בית חב"ד במרקהאם כדי לבקר מספר מקלטים לחסרי בית בטורונטו. חילקנו כובעים, כפפות, צעיפים ושוקו חם. כשמסרתי כובעי צמר למשפחה שהתגוררה במקלט, הבנתי שאין זה מתפקידנו להבין מדוע דברים רעים קורים לאנשים טובים. תפקידנו הוא לעזור כשדברים רעים קורים לאנשים טובים.

 

במהלך השנים, הלך ונבנה בתוכי חלום, חלום לחבר בין נשים וליצור אחווה של נדיבות. בדיוק לפני התפרצות מגפת הקורונה, הגשמתי את חלומי ויצרתי אפשרות לנשים לתת בחזרה. באמצעות ארגון NCSY, יצרתי תוכנית בשם Live2Give Moms, במסגרתה אנו חוברות לארגונים שונים מדי חודש ותורמות מזמננו, מכספנו ומנדיבות ליבנו. עבורי היה זה פרוייקט של אהבה ששילב בין החלום האישי שלי לבין חיי המקצועיים.

במהלך השנים, אנשים רבים שאלו אותי מהי הסיבה לכך שמשפחתנו מאמצת את התורה והיהדות. פעמים רבות אני עונה שהכרת התודה שלנו לא-לוהים על כל הברכות בחיינו היא זו שהייתה אחראית לשינוי זה בחיינו. התאהבנו ביופי ובעומק של המורשת שלנו. אולם למען האמת, הסיבה היא הרבה יותר פשוטה מכך.

כשהרבנית גיטלין הכינה ארוחת שבת למשפחה שלי, היא הפנתה את חיי לכיוון שבמבט לאחור, לעולם לא הייתי מעלה בדעתי. חלפו יותר מעשר שנים מאז אותה ארוחת שבת, וכל עבודת ההתנדבות שעשיתי מאז נובעת מאותו מעשה יחיד של נדיבות. ישנו מושג ביהדות שנקרא מצווה גוררת מצווה. בדומה לחלוק נחל שמושלך לתוך אגם וגורם לאדוות להתפשט הלאה עוד ועוד. המצווה הזו שינתה את חיי והעניקה לי הזדמנות לגעת בחייהם של רבים אחרים. הכרת התודה שלי על כך אינה יודעת גבול.

אנשים חושבים שדרוש הרבה כדי לשנות את העולם. אין זה כך. איננו צריכים לגאול את כל העולם כולו בבת אחת. כפי שלמדתי שוב ושוב מהרב זקס זצ"ל, "אנו מרפאים את השברים בעולם, יום אחד בכל פעם, אדם אחד בכל פעם, מעשה אחד בכל פעם. כל המציל נפש אחת, אמרו חכמינו, כאילו הציל עולם ומלואו. כשאנו מצילים חיים של אדם אחד, אנו מצילים את העולם. כשאנו משנים חיים של אדם אחד, אנו מתחילים לשנות את העולם".

אנו כאן כדי להשפיע, כדי לקחת את החוויות שלנו ולהשתמש בהן כדי לשרת את זולתנו. הצרכים הגופניים של אדם אחר הם החובה הרוחנית שלי. כפי שהרבנית גיטלין פעלה כשהיא שמעה שאמא של אחד מתלמידי בית הספר מאושפזת, כך אני פוקחת עיניים ואוזניים לזהות הזדמנויות כדי לעזור לאנשים במצוקה ולהשתמש ביכולות שא-לוהים נתן לי כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר.

פעולותינו משפיעות על הסובבים אותנו בדרכים בלתי נתפסות. אינני יודעת מדוע שלח לי א-לוהים נסיון מוזר זה עם הלב שלי, אולם אני יודעת שיש משמעות בכל חוויה בחיים. אולי השיעור הוא שהמרחק הגדול ביותר הוא המרחק בין הראש והלב וכשאנו מיישמים את מה שלמדנו, היכולת שלנו לגעת בחייהם של אחרים מקבלת צורה. כפי שאומרת הרבנית דינה ויינברג, "תורה אינה חינוך – היא טרנספורמציה".

לעיתים כשאנו מאמצים לחיקנו אתגר כלשהו, הדבר יכול לרומם אותנו הרבה מעבר למה שחשבנו שאפשרי עבורנו. המעשים שלנו הם בעלי השפעה, ולפעמים זה עושה את כל ההבדל.

מוקדש לרבניות, לרבנים ולמורים המדהימים של בית חב"ד מרקהאם, שעיצבו את חיי בדרכים שלעולם לא הייתי מעלה על דעתי. תודה לכם מעומק לבי.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן