בפרשה שלנו מופיעה אחת הברכות הנפוצות ביותר שבה נוהגים לברך הורים את בניהם יותר משלושת אלפים שנה ועד לימינו אנו: "בך יברך ישראל: ישימך אלוקים כאפרים ומנשה", (את הבנות מברכים בלשון: 'ישימך אלוקים כשרה, רבקה, רחל ולאה').

השאלה המתבקשת היא מדוע נבחרו דוקא אפרים ומנשה, בניו של יוסף, להיות מושא הברכות והתקוות של כל אב ואם יהודיים? מדוע, כברכתן של הבנות, אין הברכה מכוונת את הילד להיות כאברהם יצחק ויעקב או לפחות כבניו של יעקב? מה המיוחד שבאפרים ומנשה?

ברצוני להשיב על שאלות אלו משני כיוונים שונים:

א. אחוה - אפרים ומנשה הם שני האחים הראשונים שאיננו מוצאים ביניהם שום יריבות או איבה על אף שיעקב סבם החליט להקדים ולהחשיב את הקטן, אפרים, על פני אחיו הגדול מנשה, (בניגוד לקין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו ויוסף ואחיו). אנו איננו בוחרים את המשפחה שלנו, ופעמים רבות מתגלעות מחלוקות ומריבות בתוך המשפחה, אך צריך תמיד לזכור שגם אם הנושא נראה חשוב מאד, הקשר עם המשפחה חשוב יותר.לעתים אחרי שנים של ריב ונתק ביחסים, מדהים להיווכח שהצדדים לא ממש זוכרים בשל מה התחילה המריבה ומה הביא לנתק ביניהם.

ב. עוצמה פנימית מול סביבה מנוכרת - אפרים ומנשה בשונה משלושת האבות ומאחי יוסף גדלים במצרים, מתלבשים כמצרים אך אינם מושפעים מהתרבות החומרנית המצרית של אותם ימים.

דווקא אפרים ומנשה שגדלו בניכר, הרחק מביתו של יעקב ומהמשפחה המורחבת, מבטאים יותר מכל את השאיפה האמיתית שלנו בחינוך ילדינו: פיתוח אדם בעל עוצמה וערכים שאינם תלויים בסביבה שבה הוא מצוי.

לפני כתשעים שנה בחר ר' מאיר שפירא מלובלין, (מי שייסד את מפעל ה'דף היומי'), לחרוט בכניסה לישיבת חכמי לובלין את הפסוק: "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם" (תהלים ל"ד).                                                         

מבחנו האמיתי של החינוך איננו כאשר הבן קרוב לאביו אלא כאשר הוא הולך לדרכו ומצוי במרחקים, האם גם שם יחיה את הערכים שעל ברכיהם חונך? מהסיבות הללו נבחרו דווקא אפרים ומנשה לשמש כמושא הברכות והתקוות של כל אב ואם יהודיים במשך דורי דורות.

בימים לא פשוטים אלו של סגר ומערכות בחירות שאינן נגמרות, נברך את עצמנו בחיזוק האחוה והעוצמה הפנימית, חורף בריא ושבוע מבורך.