כבר מההתחלה אהבתי את הרעיון שהוצע לי: 'יום המקצועות של סבא וסבתא'. כמו הרעיון של יום המקצועות של ההורים, רק במקום זה הסבים והסבתות של התלמידים, שרובם כבר בפנסיה מספרים על העבודות שלהם. עברתי על כל המקצועות ואז סימנתי לי מקצוע אחד שנראה לי מצריך רגישות גדולה יותר מהשאר: מנקה בבית חולים 'שערי צדק'. אני מכבד את כל המקצועות ובאמת מאמין שכל עבודה מכבדת את בעליה, אך ניסיון העבר לימד אותי שלפעמים צריך להיות רגישים יותר כלפי מקצועות שבעליהם לא ירצו להיחשף איתם בפני התלמידים. לכן הרמתי טלפון לאותה סבתא, הצגתי את עצמי ואמרתי לה שאנחנו מתכננים בבית הספר לעשות את 'יום המקצועות של סבא וסבתא' ואם היא תהיה מוכנה להציג את המקצוע שלה.

"בוודאי" ענתה לי בהחלטיות "ולא רק שאני אהיה מוכנה, אני אשמח להיות גם ראשונה. יש לי הרבה מה לספר על התפקיד הזה.

שמעתי את התגובה שלה ואת הגאווה בקולה. חשבתי לעצמי, עם כל הכבוד ואיך שלא הופכים את זה, כמה מעניין התפקיד הזה יכול להיות?

הגיע יום השיחה והסבתא נכנסה לכיתה והנכד שלה עומד בהתרגשות והיא שאלה את התלמידים אם הם יודעים מה היא עשתה וכשנענעו ראשם בשלילה אמרה להם שהיא הייתה מנקה בבית החולים 'שערי צדק'. אני מקשיב וחושב לעצמי שאולי זו בכל זאת הייתה החלטה לא מאוד חכמה להכניס אותה כדוברת הראשונה כי זה נראה לי הולך להיות משעמם מאוד.

"אבל אתם יודעים מה הייתי באמת?" הוסיפה לתלמידים שלא הבינו:

"פסיכולוגית" אמרה בקול שקט וחשוב והמשיכה: "אני תמיד הייתי מגדילה ראש ומתעניינת בשלומם של החולים. הם מבחינתם כל כך שמחו על ההזדמנות שנקרתה להם לדבר עם מישהו. בן אדם. כל אדם. שיקשיב להם בגובה העיניים. הם היו מתחילים לספר לי ולשפוך דברים ואני הייתי חוזרת אליהם אחרי שהייתי מסיימת את המשמרת שלי". ואז אותה סבתא המשיכה לספר בהתלהבות יתירה איך שהיא פגשה טיפוסים מטיפוסים שונים ואיך שלמרות שחלקם היו פרופסורים "מתחת לחלוקים של שערי צדק כולם בסופו של דבר בני אדם שרוצים שיקשיבו להם".

ואז היא סיפרה עם ניצוץ בעיניים שרק לאחרונה נוצר קשר בינה לבין אישה מבוגרת אחרת, משכילה מאוד, שהתאשפזה במחלקה שלה וקצת נכנסה לדיכאון בגלל כל האווירה מסביב. במיוחד בגלל הקורונה, כשאסרו על המשפחה לבוא לבקר, האשה היתה בודדה ביותר. "אני הייתי מבקרת אותה בכל יום והיא הייתה מספרת לי על החיים שלה, על הנכדים ועל המשפחה, ולאט לאט חזר לה הכוח והחיות..." ואז השיחה נקטעה כאשר תלמיד אחר צעק אליה:

"רגע, אמרת שקוראים לך נעמי?". וכשאמרה שכן, הוא אמר שסבתא שלו יצאה מבית החולים לפני שבועיים אחרי שהות ממושכת, והיא סיפרה להם על מנקה שהייתה בעצם מלאך שפגשה בבית החולים ושהייתה מקשיבה לה בקשב רב וזה בעצם מה שהציל אותה משיממון האישפוז. קראו למלאך הזה נעמי.

עכשיו גם אני התפרצתי ושאלתי את הסבתא מה השם של החברה הזו שלה והיא נקבה בשם של אותה סבתא שהייתה מתכנתת בכירה ובהתחלה תכננתי שהיא תהיה הדוברת הראשונה שלנו! הנכדים שלהם בכלל לא ידעו על הקשר האמיץ שנרקם בין שתי הסבתות אבל אני והכיתה למדנו לקח מהאישה המופלאה הזו:

אפשר להיות מנקה בשערי צדק ועדיין להפוך את העבודה למקצוע המעניין ביותר שיש בעולם. במיוחד בתקופה שבה הבדידות חריפה יותר עקב הנחיות וכללים של משרד הבריאות, יש הזדמנות בכל עבודה שהיא, להפוך לימונים ללימונדה ולמלא תפקיד חיוני ביותר של הצלת חיים על ידי קרוב לבבות ושיחת נפש, שכל כך חסרים בימים טרופים אלה.

ומה אני בכלל מגיע עם הסטגימות שלי?

מעל דקה שלימה שכל הכיתה מחאה לה כפיים.