"החיים הם דבר קשוח, אבל גם את כזו" – זה היה הכיתוב על השלט הקטן בחדר ההמתנה במרכז לטיפול בסרטן השד בבית החולים לגאסי.

הגעתי לממוגרפיה שגרתית במרפאה, כפי שעשיתי כל שנה מאז גיל 32. אפילו לא חשבתי על זה, פשוט התייחסתי לכך כאל מובן מאליו שהכל יהיה בסדר, כמו תמיד. אבל הפעם זה היה שונה.

ביום המחרת קיבלתי שיחת טלפון. התבקשתי לחזור לפגישת מעקב כיוון שתוצאות הממוגרפיה שלי נראו "מדאיגות". אז חזרתי לשם שוב, נענית להמלצתם ומגלה אחריות.

"השלב הבא הוא ממוגרפיה אבחנתית", אמרו לי בטלפון. אני לומדת מילים חדשות. אחרי שהתוצאות ההן חזרו ונראו מחשידות, הם הציעו ביופסיה. הסבירו לי שיחדירו פיסה קטנה של טיטניום, שתשמש כסמן ותישאר בתוך רקמת השד שלי לשארית חיי.

"לשארית חיי..." מילים גדולות וכבדות. מה בכלל המשמעות של מילים אלה, "לשארית חיי"? למה הם בכלל חייבים לדבר ככה? חיים. מוות. בריאות. מחלה. מילים התרוצצו במוחי שוב ושוב בעודי בזמן שהמתנתי לתוצאות.

לבי החסיר פעימה מספר פעמים, כשהראש שלי התחיל ללכת למקומות שלא רציתי שיגיע אליהם.

הם אמרו לי שבגלל הנחיות בזמן הקורונה, אף אחד לא יוכל להיות איתי בזמן הניתוח. אין בעיה, אני חזקה. אני עצמאית. אני יכולה לעשות את זה לבד. אבל הלב החסיר פעימה כמה פעמים כשהמחשבות התחילו להתרוצץ למקומות שלא רציתי שיגיעו אליהם. הייתי אסירת תודה על המסכה שכיסתה את פניי ואפשרה לי להסתיר את רגשותיי. שמחתי שאוכל לדבר עם האל בפרטיות. התפללתי בשתיקה, לא מודעת לכל אותם נשים היושבות סביבי בחדר ההמתנה. אולי הנשים האחרות גם הן מתפללות? כולן מעמידות פני אמיצות, אולם אין ספק שכולן חשות רעדפנימי כלשהו. איך אפשר שלא?

נשכבתי על שולחן הבדיקה בחדר העמום המיועד לתהליך – חדר סטרילי עם צפצופים הבוקעים ממכונות שונות מדי כמה שניות. אחות טובת-לב הניחה את ידה על גבי והשאירה אותה שם לאורך כל הפרוצדורה. התבדחתי איתה שלא ידעתי שאקבל גם עיסוי! היא לא הפסיקה לדרוש בשלומי לאורך התהליך ואמרה לי בכל רגע נתון מה אני עומדת להרגיש, מעדכנת אותי על המתרחש. הייתי אסירת תודה.

אני בסדר. אני חזקה, אני יכולה להתמודד עם אי-נוחות. אז למה זרמו הדמעות במורד פניי? למה רעדתי? חשבתי על כך שאני חזקה רק עד לרגע שאני כבר לא חזקה יותר. או שאולי כך זה נראה להיות חזקה. הדמעות עבור הנשמה הן כמו הזיעה עבור הגוף. היו אלה דמעות של רגש, לא דמעות של כאב. היו אלה דמעות של חוזק.

אני מניחה שהאחות הבחינה בדמעות וברעד בגופי, ושוב היא שאלה, "את בטוחה שאת בסדר?"

אמרתי לה שאני בסדר, מנסה לייצב את קולי ולמנוע ממנו להישבר. אמרתי לה, "אני פשוט חושבת על אמא שלי כרגע... ועל אמא שלה... וכל שאר הנשים שהיו פה לפניי... ששכבו כאן על השולחן הזה, מבלי לדעת מה תהיה התוצאה". היה זה רגע עוצמתי של חיבור חזק לכל הנשים בחיי. זה היה חזק ולא צפוי ומציף באינספור רגשות שטלטלו אותי. היא שפשפה את גבי, רכנה קרוב ואמרה לי, "גם אמא שלי הייתה פה".

מה יש בנו, הנשים, שהוא כל כך עוצמתי? יש בינינו קשר בלתי מדובר. אנחנו עוברות כל כך הרבה. כל כך הרבה אהבה, אובדן, כאב, אִמהוּת... ועדיין אנו בוחרות להישאר חזקות. מחוברות זו לזו בצלקות שלנו. מאוחדות דרך תקוותינו וחלומותינו.

והנה אנחנו כאן, כמה נשים בחדר בבית חולים: רופאה, אחות וחולה.

רק כמה נשים שתומכות זו בזו בעדינות, הבנה וחמלה. רק כמה נשים שהיו כאן קודם לכן ואולי תהיינה כאן שוב, אך אנו לא נוותר. אנו הנשים אף פעם לא מפסיקות לקוות למחר טוב יותר.

כשיצאתי מחדר הביופסיה אמרה לי האחות, "טוב, את יכולה למחוק את זה מהרשימה". איך היא ידעה שאני נושאת איתי פחד זה מאז שהייתי בת 15, מאז שאמא שלי חלתה בסרטן? איך היא ידעה שחיכיתי לשיחה הזו כל אותן שנים? מתי יגיע תורי?

"תתגרשי מהסיפור שלך, תתחתני עם האמת שלך", מזכיר לי בעלי לעיתים קרובות. תמיד נוכל לבחור תוצאה אחרת. אנו לא חייבים לחיות את הפחדים שלנו. נוכל להתגבר על כל דבר שנחליט להתגבר עליו. אנו חזקים לאין ערוך ונוכל להיות סוכני השינוי של עצמנו. לא משנה מה תהיה התוצאה, החלטתי באותו רגע שאלחם ואעבור את זה. אני בת ונכדה למשפחה של ניצולים. ניצולים ששרדו בכל דרך.

בדרכי לעבר היציאה, כשאני עמוסה בחבילות קרח, הוראות ותחבושות נוספות, שאלתי את האחות, "את עושה את זה עם כולן? היית כל כך טובה אליי".

ראיתי שהיא העריכה את המשוב הקטן הזה, כיוון שהיו דמעות בעיניה וחיוך על פניה כשאמרה "אני אוהבת את העבודה שלי". היא סיפרה לי שעשתה הסבה מקצועית בשלב מאוחר בחיים כיוון שרצתה להיות שם למען נשים במצוקה.

היא הייתה מלאך עבורי באותו יום, נשים תומכות בנשים בעזרת מנה גדושה של אינטואיציה ועדינות.

כמה ימים לאחר מכן תודה לאל קיבלתי את תוצאות הביופסיה: שפיר! אני לא צריכה לחזור לממוגרפיה נוספת למשך שנה שלמה.

לא הייתי מסוגלת לשים בצד את החוויה הזו ולחזור לשגרת החיים הרגילה שלי.

החוויה טלטלה אותי וגרמה לי לגלות שחוזק מגיע בכל מיני צורות. הנשים שתמכו בי בחיבוקן העז בעודי מתמודדת עם תוצאות הבדיקה הראשונה נגעו בלבי ועוררו בי השראה. נקראתי לפעול ולשנות את הסיפור שלי, ובדומה לפיסת הטיטניום שתישאר בתוך רקמת עורי לעד, גם חוויה זו תישאר איתי. היא הותירה בי את חותמה: אישה. מחוברת. חזקה.