את הביטוי "משורר התשובה" שטבע הרב קוק, הכרתי כבר לפני שנים. ידעתי שהרב זצ"ל כתב משהו על כך שהוא מחכה לאומן שיביא את בשורת התשובה לעם, אבל טרם יצא לי לעיין במקור. במשך תקופה ארוכה אמרתי לעצמי שאסור להסתפק רק בצמד המילים הקסום "משורר התשובה", וראוי לפתוח את הספר בפנים וללמוד אותו כמו שצריך. אבל זה עדיין לא קרה. והנה, דווקא בנכר זכיתי להתעמק ברעיון הזה של הרב קוק. בשכונה היוקרתית וודמיר שבניו יורק שוכן בית כנסת גדול שנקרא 'אש קודש'. המיקום הגיאוגרפי שלו הוא הכי אמריקני־חומרני, וגם אוכלוסיית המתפללים מגיעה ממחוזות של בורגנות אמריקנית: עורכי דין, אנשי עסקים, רופאים, חלקם לא מרקע דתי בכלל. אבל האישיות המיוחדת של רב הקהילה, הרב משה וינברגר, הצליחה להביא לשם רוח אחרת, של חסידות, של תשובה, של רוממות. אתה נכנס בליל שבת לבית הכנסת הזה ומיד מבין שפה זה משהו מיוחד. הריקודים, התפילה, הדבקות, העיניים העצומות, הדיבורים של הרב וינברגר. בלב כל הקטשופ האמריקני – רוח אחרת. תפילה שמזכירה קבלת שבת בצפת (אפשר רק לדמיין איך תיראה הקהילה הזאת ביום שהיא תזכה לעשות עלייה - אש קודש בארץ הקודש!).

אנשי 'אש קודש' עורכים מעת לעת מסיבות מלווה מלכה, וזאת חוויה בפני עצמה. זה קורה סביב שבתות מיוחדות בשנה, חגים או ימי זיכרוןחשובים, כמו למשל היארצייט של בעל ה'אש קודש' רבי קלונימוס קלמן מפיאסצנה הי"ד שהקהילה נושאת את שמו. ובכן, בשנה שעברה הייתה לי הזכות להשתתף במלווה מלכה כזה. הרב וינברגר יושב בראש השולחן, מסביבו מאות אמריקנים בגילאים שונים. גם בעלי בתים מכובדים וגם צעירים. האורות כבים, הנרות מודלקים – וממריאים.

מהרגע הזה והלאה איש, אולי חוץ ממני, לא פקח את העיניים. במשך שעות ארוכות הם שרו בדבקות. ומה היה השיר הראשון שפתח את המעמד? להפתעתי, כל הקהילה שרה במבטא אמריקני כבד שיר בעברית שאת מילותיו לא הכרתי. בעצם, את שתי המילים הראשונות הכרתי. זה הולך ככה: "משורר התשובה, הנולדת? / הנולדת כבר, הנולדת כבר? / ואם בשחקים עודנה צרורה שמה נשמתך, בצרור החיים".

זה הבית הראשון, ואז כולם יחד, בכוונה עצומה, מגיעים אל הפזמון שחוזר שוב ושוב: "מהרה רדה ועורר כינורך! / מהרה רדה ועורר כינורך! / ישמעו כל דכאי לב / יאזינו כל ערלי רוח / להמיית נבליך / ושבו וחיו!".

מה פשר השיר הזה שהאמריקנים האלה שרים פה בהתרגשות כזאת? הסבירו לי: לפני כשלוש שנים מלאו לרב וינברגר שישים, ואנשי קהילתו חשבו על מתנה ייחודית לרגל המאורע שתשמח אותו. אז הם פנו לידידם מהארץ, הרב שלמה כ"ץ, שילחין את המילים האלה, המילים הראשונות שרבם האהוב למד מתורת הרב קוק, וכל כך קרובות לליבו.

ומאז הם שרים את המתנה.

טוב, אז אם אני מכיר את המילים המלאות של "משורר התשובה" ואפילו יודע אותן בעל פה (כל כך הרבה פעמים הם שרו אותן, המילים נכנסו טוב טוב לראש וללב), אולי הגיע הזמן להתעמק בהן יותר? בסוף הערב, אחרישהשירה הסתיימה והאורות נדלקו, הקשתי את המילים בגוגל, והגעתי לקטע משיעור שנתן על השורה הזאת של הרב קוק הרב יורם צהר מאולפנת כפר פינס.

"מיהו משורר התשובה? מה החידוש שעולה בשיר?", שואל הרב צהר, ועונה: "החידוש הגדול הוא עניין השירה בתשובה. הנקודה שהתשובה היא שיר שצריך לכתוב, ולא משהו נוקשה, אפור. התשובה, שלא כמו בדרך כלל, מוצגת כדבר נעים ורך. נעים, כמו דברי תורה שנאמרים בנועם, בדרך לבבית נעימה וחמה. דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

"הרב קוק מחכה שיגיע כבר הגואל שיוביל את העם אל התורה בדרך נעימה וטובה, במעשים טובים ורכים. השופר, הכלי שמתחבר אצלנו לתשובה, בא לעורר ולזעזע את האדם שיחזור בתשובה ויתקן את דרכיו, אבל הרב קוק מחדש ואומר שהשופר, שעשוי מקרן איל נוקשה, עתיד בימי המשיח להתחלף בנבל וכינור, שמפיקים צלילים עדינים ורכים. צלילים של רוגע ולא של איום וזעזוע".

וכאן הוא עובר לצטט מדברי הרב קוק בפתיחה שלו לספר 'אורות התשובה', שם הוא מצר על כך שעולם התרבות לא עוסק בתשובה: "הרבה כתוב בתורה, בנביאים ובדברי חכמים על אודותה, ולדורנו עדיין הדברים סתומים וצריכים בירור", כתב הרב קוק. "הספרות, המשוטטת בכל הזוויות שיש שם שירה וחיים, לא חדרה כלל לתוך אוצר החיים הנפלא הזה, אוצר התשובה. באמת, לא התחילה כלל להתעניין בו, לדעת את תכונתו וערכו, אפילו מצידו הפיוטי, שהוא מלבב לאין חקר, וקל וחומר שלא נקפה אצבע עדיין על דבר צידו המעשי, בייחוד במה שנוגע למצבי החיים החדשים שלנו".

והרב צהר מסיים את ההסבר שלו: "הרב קוק מתחנן שיקום המשורר שיעז ויתחבר אל הציבור דרך שיריו על התשובה. הוא מדגיש שזוהי הדרך להחזיר את הקהל לדרך הישר, על ידי השירה. שירה שתעסוק בקודש ובתשובה. הוא אומר שצריך יותר מתמיד סופרים שיתקדשו ויחליפו את תרבות הספרות הזרה שמרעילה אותנו כל כך. אומנות שנכתבת בידי אומן לא מוסרי, סופה שלא תהיה מוסרית. אדם לא מוסרי מניב אומנות לא מוסרית, מקצבים לא מוסריים שמביאים את הנשמה לקלקול ולטשטוש מוסרי. על כן חייבת לבוא, לעלות, לצמוח ולפרוח שירה של תשובה, שתסחוף ותוביל את העם לתשובה. יש לגדל דור של יוצרים: אומנים, סופרים ומשוררים שעוסקים בצדדים היותר מקודשים בשירתם. יצירה מתוך קודש ולא מתוך חוסר מוסריות ופורקן".

למה נזכרתי פתאום השבוע במלווה מלכה ההוא בניו יורק שגרם לי להבין ולהתעמק בכמיהתו הגדולה של הרב קוק למשורר התשובה? בגלל שבימי תשובה אלה, החזון הזה התקדם עוד שלב. או אם להיות קוקניקים: עלה עוד קומה.

שניים מהבולטים שבמשוררי התשובה, אהרן רזאל ואביתר בנאי, חברו יחד כדי לבצע את השיר "אני אחר", למילותיו של הרמב"ם בהלכות תשובה: "מדרכי התשובה, להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשנה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עוון, מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח".

רזאל ובנאי, שניהם בני עליה, הלומדים יחד במדרשת 'זיו' לחוזרים בתשובה בירושלים. רק גאון מוזיקלי (וגאון בכלל. כפי שנוכח לראות כל מי שקרא השנה את הספר החדש 'החיים כניגון') כאהרן רזאל יכול לגשת אל הטקסט הנוקב, התובעני של הרמב"ם ולהפוך אותו לשיר רומנטי. רק חוזר בתשובה כאביתר בנאי – שכל הזמן עוסק בחזרה, בחיפוש ובתיקון – יכול לשיר ככה את לשונו הזהב של הרמב"ם, שמתאר את בעל התשובה הצועק תמיד לפני השם "אני אחר! אני אחר!" ולהרטיט את הלב. הוא לא שר פה סתם איזה להיט. הוא שר פה את החיים שלו. עליו כתב הרמב"ם מה שכתב.

שמעתי השבוע את השיר הזה שוב ושוב, עם המוזיקה העכשווית והנפלאה של המעבד נאור כרמי, ולא יכולתי שלא לחשוב על הרב קוק. הרי בדור שלו, לא רק שלא היו משוררי תשובה, אלא שכל המשוררים והסופרים הגדולים ו"הנכונים" היו אנשים שיצאו מתוך בית המדרש אל עולם של כפירה ופריקת עול. והרב קוק, שמכיר אותם ואת יצירתם ויודע את השפעתם, ורואה לאן הדור הולך, מבין את הצורך בתרבות אחרת לגמרי. הוא זועק, מתחנן, "משורר התשובה, הנולדת כבר?". הוא לא יכול לחכות עוד. הוא ממש מאיץ בו שיגיע כבר לעולם הזה, שיתגלה ויעורר אותו עם כינורו. והוא בטוח שברגע שזה יקרה, גם האנשים עם הלב הכי ערל ישמעו את המיית הצלילים המתוקים האלה,  ושבו וחיו.

לקח קצת זמן. עברו למעלה מ־85 שנה, אבל הנה אנחנו זוכים למה שהרב קוק רק חלם עליו. לחיות בדור התחייה, דור שבו נולדים עוד ועוד משוררי תשובה מופלאים, שכותבים ושרים – וחיים! – את שירת התשובה.

האם נדע להקשיב להמיית הניגון שלהם?

מתוך הטור השבועי ב"בשבע".