ביום הראשון של החופש הגדול הודעתי לילדים שהגם שהם יצאו לחופש, אני לא יצאתי, ועד שהגיליון יישלח אני בעבודה.

קנינו מראש חוברות עבודה וחומרי יצירה, החלפנו מלאי עצום של ספרים בספריה וציידנו את הבית באוכל ובנשנושים כדי לצמצם כמה שיותר את ההפרעות.

אפילו הכנתי שלט שהזהיר אותם מפני דפיקה על הדלת או התפרצות לחדר. על השלט היה כתוב באותיות בולטות שאפשר להפריע לי רק במצב של פיקוח נפש, או אם פורצת מלחמה או אם המשיח הגיע.

תליתי את השלט על דלת חדר העבודה, נכנסתי עם קפה ושוקולד וסגרתי את הדלת. היה שקט בחוץ. הם בטח עומדים עכשיו מאחורי הדלת וקוראים את השלט, מפנימים את הכללים החדשים.

פשוט גאוני. התיישבתי ופתחתי את המחשב, ואז התחילו הצעקות. התעלמתי.

עד שזה לא מגיע למצב חמור אני נותנת להם להסתדר בכוחות עצמם.

פתחתי את הקובץ שבו תכננתי לכתוב את הטור הזה ואז הדלת נפתחהבחבטה אדירה ושלושה ילדים פרצו פנימה.

"קראתם את השלט?",  כעסתי, "אמרתי לא להפריע לי אם לא פורצת מלחמה או..."

"אבל פרצה מלחמה, אמא, מלחמת אחים", הסביר הגדול את סיבת הפלישה והצביע על אחיותיו המכוסחות, "ואני לא מצליח להשכין שלום".

הרגעתי את הרוחות, הבטחתי הבטחות ושוב סגרתי את הדלת ופתחתי את הקובץ הריק.

כמה דקות אחר כך בת הארבע פרצה לחדר ביללות.

"פיקוח נפש", הצטרפה האחות בת ה-6 ,לגיבוי, "פיקוחנפש".

"מה עכשיו?", נאנחתי בייאוש."תמר קיבלה מכה ויורד לה דם וזה מסוכן מאוד", הסבירה

בת ה-6 .תמר הפצועה יללה לאישור והצביעה על שריטונת קטנטונת עם נקודה אדומה פצפונת.

מסוכן מאוד.

שמתי פלסטר, נתתי נשיקה ושלחתי אותם החוצהבנפנוף, "קדימה, פנו את השטח, אני צריכה לעבוד".

הפעם ליתר ביטחון נעלתי את הדלת. התיישבתי מול הקובץ הריק וניסיתי לכתוב. היה שוב שקט בחוץ.

עכשיו כבר לא תהיה להם סיבה לדפוק.

5 דקות חלפו. בהיתי במחשב וניסיתי לשער מתי תהיה ההפרעה הבאה, ואז נשמעו דפיקות בדלת.

"מה עכשיו?", קראתי בחוסר סבלנות.

"אמא, תפתחי מהר, המשיח הגיע!"

פתחתי את הדלת. הם בסך הכול רצו לבדוק אם אני מאמינה באמת ובתמים שהוא יכול לבוא בכל יום...

החופש הגדול תמיד מלא באתגרים, והשנה הם התחדדו אף יותר. החל"ת לא תרם לחשבון הבנק של איש, לא יוצאים לנופש עם סבא וסבתא, אין בריכה וגם הים לא מצטייר כרגע כבילוי מושך. חם בחוץ והמסכות מטשטשות את מעט ההיגיון והסבלנות שעוד נותרו בנו. אז איך שורדים את השבועות הקרובים שאפילו תאריך סיום מוגדר אין להם, כי לא ברור עדיין אם ואיך תתחיל שנת הלימודים הבאה?

השנה, יותר מתמיד, אני מרגישה שאני צריכה לשחרר ולזרום עם מה שיש.  אי אפשר לצאת כמו בכל שנה?  מנסים למצוא תעסוקה נחמדהבבית או קרוב אליו.

הילדים בבית ואני צריכה לעבוד? משלבים את זה יחד לטור שקראתן הרגע.

מאחלת לכולנו חופש שמח, משפחתי ונעים

הועתק ברשות ממגזין דיגטלי לנשים "הפסקת קפה". עורכת דיתי וינשטיין.

להרשמה חינם: http://newsletter.hafsakatcaffe.co.il/