מחר, כשהתגלית תהיה ברורה וחד משמעית, חוקר במעבדה למציאת חיסון לנגיף הקורונה יצעק "חברים! זה עובד!", וכל העם יצא לרחובות . הזקנים יפסעו בהילוכם המתון ויאירו את מבטם לשמש הצוחקת, הצעירים יצאו בריצה מהבתים ויחייכו לילדים שיקפצו באושר . האור יקיף את המעגלים הספונטניים שייווצרו, נשיקות יעופו באוויר, ידיים ילחצו וחיבוק אחד גדול יעטוף את כולם. דמעות יהיו שם, והתלהבות, דיבורים נרגשים וה מון המון קרבה. גוש אדם שמתקרב ומתחבר לעצמו שוב ושוב, מתמכר לביחד שפסק להיות אסור ומאיים, מנתץ את חומות הריחוק והבדידות שעטפה אותו, מסתובב ורוקד ושר .

מאמינים שזה יקרה מחר ? אחת הטענות הקשות שנשמעו, ובצדק, כלפי משרדי הממשלה בסיום הסגר בגל הקורונה הראשון בארץ- היתה חוסר המוכנות לקראת היציאה ממנו. לא גובשו כלל תוכניות עבודה לחזרה הדרגתית של המשק לפעולה. לא היתה מוכנות למצב סיום הסגר . הסגר היה נחוץ- והיום אנו יודעים יותר ויותר להכיר בכך, אולם חשוב ונחוץ עוד יותר לדעת כיצד לצאת ממנו. לא ניתן לקפוץ למים ללא הכנה, ולאחר קפאון בפעילות יש לתכנן בקפדנות את אופן החזרה. ובתחום הזה הכשל היה גדול .

חוסר ההערכות נבע, מן הסתם, מהצפי לסגר ממושך יותר, ומשכך לא היתה ציפייה והתארגנות לסיומו . לא חשבו שהוא יגמר מהר כ"כ ... וכשלא מאמינים לא מתכוננים...

ומה איתנו ? כבר חמישה חודשים שאנו חיים את שגרת החיים המתחדשת, המשתנה, המתהפכת והמהתלת שהציב בפנינו נגיף הקורונה . אנו חיים היטב את הריחוק, את השמירה על ההנחיות, את המעקב הצמוד לעדכונים שמוגדרים מדי יום מחדש. אנחנו יודעים מה נכון לנו לעשות היום, לאן אפשר ללכת ולאן לא מומלץ, כמה מרחק לשמור ומתי לרחוץ ידיים, את ההווה אנו חיי ם היטב, אבל האם אנחנו מספיק מאמינים בסוף של הדבר הזה ? אנחנו מרגישים שזה ריאלי להתכונן ליום שאחרי?

האם יש לנו תכנית עבודה ליציאה מהחיים המשונים שנכפו עלינו? ואולי בגלל זה הקורונה בינתיים לא עוזבת? יותר מדי אנחנו נושמים אותה, מרגישים אותה כל כך חזק- שקשה לנו להאמין שהיא יכולה באותה מידה לארוז את עצמה ברגע ולהסתלק. היא כל כך מוחשית ונוכחת בחיים שלנו שהפכנו לסקפטים לגבי אפשרות של ההעלמות מהירה ומיידית שלה .

אולי על זה כתב במשלי, שלמה המלך: "חרדת אדם יתן מוקש" – כשאדם במצוקה, הוא חושש, הוא חרד מהגרוע מכל, הוא מאבד תקווה – ובכך הוא מושך על עצמו רעות נוספות, בכך הוא משאיר את הצרה קיימת ומונע ממנה להעלם ... אולי זה מה שקרה לנו? שקענו מדי בשגרת קורונה עם כל הפחדים שהיא מציפה בנו והבעיות שהיא גוררת בעקבותיה. וככל שאנחנו מעמיקים בה ובהשלכות שלה, בהגדרות שלה ובהתמודדות איתה - אנחנו מבססים ומקבעים אותה עמוק עמוק במציאות.

 אז מה עושים?

"ובוטח בשם ישוגב" (משלי) - מתכוננים ליציאה משגרת קורונה!

 לרגע נעצור : נזכר שבורא עולם שהפך את העולם המוכר שלנו, מתבונן בנו. נרים אליו את העינים, נלחש לו שאנחנו מאמינים מכל הלב שהוא המושך בחוטים, שאנחנו מאמינים שהוא יוביל אותנו הלאה, שהוא יכול בשניה להפוך הכל חזרה. ואז נערוך רשימה של 3 נושאים נחוצים שיש לטפל בהם "אחרי הקורונה", לכל נושא כזה נכין 2  משימות מדידות לביצוע – ונתחיל לבצע, כאילו שאין שום מניעה שאכן המשימה תבוא לסיומה. למשל, תכננת להוביל קבוצה של תיירים במסע בארץ? תתחילו לתכנן לו"ז, לחשב תקציב, לתכנן פלייר, אתר הרשמה ועוד, ורק להשאיר את התאריך בספק. חשבתם על טיול? לפתוח עסק? תתחילו בצעדים קטנים אל עבר הגשמת החלום...

בואו נחיה את האפשרות האופטימית של היום שאחרי. נמחיש לעצמינו שזה יכול להיות. ונרגיש שבורא עולם, שהביא אלינו את הנגיף – ייקח אותו. בקרוב.

אם תרצו, אין זו אגדה.