"יום אחד נשפץ את המטבח שלנו".

אלף פעמים בשבוע הייתי אומרת את המשפט הזה, אלף פעמים. בכל פעם שהייתי צריכה למצוא מכסה לקערת פלסטיק ומוציאה במקומה שלוש מחבתות וארבעה סירים ורק אחר כך את המכסה. בכל פעם שהייתי נלחמת עם קופסת הקפה שתיכנס כבר אל הארון, ולא, לא תפיל איתה את הסוכר כי כבר ככה אין לי מקום בשיש. באמת.

בכל פעם כזאת וגם בפעמים שהייתי רואה מטבחים יפים בקטלוגים ומבצעים, ומסתכלת שוב על מצבו העגום של המטבח הקטן והמתפורר שהיה לי. ואז? ואז יהיה לי מטבח יפה, שולחן וכיסאות מתאימים, תאורה הולמת, ואז אני אהיה מאושרת.

ויום אחד זה קרה! שיפצנו! שברנו את מרפסת השירות בחבטות אושר, הזמנו שיש ענק, כיורים גדולים, ארונות, מדפים, מגירות וכיסאות חדשים. כל החלומות התגשמו, ברוך השם. הייתי שיכורת אושר אולי חודשיים והתהלכתי מרוצה אולי עוד חודשיים. ואז? ואז המטבח נהיה משהו רגיל לגמרי. עם כלים שצריך לשטוף וארוחות שצריך להכין והמון שיש שצריך לנקות.

המטבח עדיין יפה בעיני, ונוח ונעים, ואני עדיין מרגישה הרבה פעמים מאושרת. אבל רוב הזמן, זה לא דווקא בגלל המטבח הזה...

כי האושר הוא משהו פנימי כל כך ועמוק כל כך. החיים הטובים הם משאלה שמעבר לכמות הפריטים שיש לך בבית, היא קשורה לאהבה, לנחת, לשלוות הנפש ולסיפוק.

אבל האמת היא ששום דבר מסביב לא יוכל לתת בי אושר. שום מוצר מן המכולת או ספרות מן הבנק, רק אני ומה שבתוכי, ומעשי שלי והתנהלותי הפנימית, הם יתנו לי את האושר.

אני מסתכלת מסביבי. אנשים מחכים שהתינוק הקטן שזה עתה הגיח לעולם בזעקות יגדל קצת כדי שיוכלו ליהנות ממנו... ואחרי כמה חודשים מרימים אותו באנחה מהרצפה המלוכלכת ומייחלים שיבוא היום והוא ידע ללכת ולא יזחל כל הזמן מאחורי הספה ויאכל אדמה מהעציץ. בסוף הוא אכן גדל, אבל אז הם רוצים לראות אותו בוגר, מסודר, מקים בית.

הו, הם אומרים בתקווה גדולה. כשיהיו לי עוד שני חדרי שינה ועוד שלושה ארונות, יהיה לי סדר גם בראש...

כשיהיו לי בנים גדולים אוכל ליהנות משולחן השבת שלי, ורק אחרי שיהיה לנו רכב גדול נוכל ליהנות בחופש עם הילדים...

השנה הזאת היתה מוזרה, והחופש שלה מתאים לה בול. חופש מוזר. הלימודים הסתיימו, תודה לא-ל. זה הדבר היחיד שדומה לכל שנה. אבל איזה מן חופש זה יהיה? האם נהיה שוב תקועים בבתים? או בתור למכולת עם עשרה אנשים?

לאן אפשר לצאת ומה ניתן לעשות? כבר מיצינו את החוברות ואת הפלסטלינות. צבענו כבר את הדלת של הכניסה ושתלנו ערוגת ירקות בגינה. ועכשיו מה? איזה חופש זה יהיה?

הרוכל הידוע של רבי ינאי עמד והציע לאנשים את מתכון האושר. הוא אמר: "מי האיש החפץ חיים? מי רוצה לחיות טוב?"

והאנשים הצטופפו סביבו, להוטים, נרגשים, משתוקקים. מהו הסוד שאותו הם מחפשים ימים רבים?

והוא ענה: "אוהב ימים לראות טוב".

אוהב את כל הימים. אוהב לראות בהם טוב, בימים העכשוויים הללו. עם התינוק שזוחל באדמה, עם הארונות הקצת מיושנים במטבח, עם בן העשרה שלא התבגר עדיין ועם ילדים שבאמצע שולחן השבת יוצאים לשחק בקפלה.

אני לא רוצה לחכות רק שנצא לחופש כמו בני אדם, בכלל לא. אני רוצה להצליח ליהנות כבר עכשיו מהרגעים הכי משפחתיים בעולם, עם שאריות אבטיח בשולחן, פיז'מות שלובשים עד אחת עשרה, ילדה בת חמש שמסדרת מדבקות ואחיה בן השמונה שעוזר לי להכין לחמניות... ליהנות מהרגעים הללו שנשארים עם הגדולים בלילה במטבח ואי אפשר ללכת לישון מרוב פטפוטים וצחוק... טייפ מתנגן בסלון, ואולי, הלוואי, איזה טיול קטן. לא אכפת לי לאן, מבטיחה לשמוח מכל דבר...

אני רוצה לאהוב את הימים. אני רוצה לראות בהם רק טוב. לקום בכל בוקר עם שיר על השפתיים לעוד יום נפלא ועכשווי כל כך. לנצל. לעשות הכי טוב שאפשר ביום יום ולא לחכות שיבואו ימים טובים מאלה. כי הימים האלה טובים עד מאוד. ורק לא למצוא את עצמי יום אחד עם ילדים נשואים, אפשרות לצאת למלון, אפס קשקושים על הקירות ומשכורת טובה – אבל את הימים שלי שחלפו...

לבוא עם הימים הללו. לראות בהם רק טוב. לחיות אותם.

להיות מאושרים.

לקוח מתוך גליון דיגיטלי לנשים "הפסקת קפה", בעריכת דיתי וינשטיין.

להרשמה חינם לחצי כאן: http://newsletter.hafsakatcaffe.co.il/