אני רגילה להתבלט. גדלתי כבת יחידה להורים מדהימים, שחורים, בפרבר שהיה ברובו לבן ובו קהילה יהודית גדולה. בבית הספר היסודי הייתי הילדה השחורה היחידה ברוב השיעורים. לא שסוגיית הצבע העסיקה אותי ולא שהרגשתי חריגה כל הזמן, אבל מדי פעם היה קשה לפספס את זה. כך למשל כשהגענו בהסטוריה לפרק שעוסק בָּעַבְדוּת באמריקה – המבטים שננעצו בי אז, דוקרים עד היום.

הייתי כל כך רגילה להיות המיעוט בכל מקום, שכשבחרנו, הוריי ואני, להפוך ליהודים, לא התכוננתי לשינויים גדולים מדי. הייתי מורגלת במינון מסויים של דעה קדומה, ולא ציפיתי שהמינון ישתנה. טעיתי.

האפשרות לקטלג אנשים, לכלוא אותם בכלובים, עושה את החיים קלים מאד; אבל אני לא מתאימה לאף כלוב. מעולם לא התאמתי. אני לא מכירה אף יהודי שחור שמתאים. אולי לכן אנשים מסתבכים כל כך בבואם לדבר איתנו.

אוי, כמה הייתי רוצה להיות כמו החברות שלי: להיות באירוע שבו לא יחשבו שאני המלצרית; להיות בחתונה ושאף אחת לא תיגש אלי לשאול אותי אם אני נהנית, מתוך הנחה שזו החתונה היהודית הראשונה שלי; אוי, כמה הייתי שמחה אם אנשים לא היו כל כך מופתעים לשמוע שלא, בעלי הוא לא הגבר השחור שבמקרה נמצא כאן, אלא דווקא האשכנזי החברה'מן שאתה מדבר אתו כרגע!

אבל הרשו לי להתחיל מההתחלה. הוריי ואני עברנו גיור רפורמי כשהחלטנו לבחור ביהדות. המסע האישי שלי אל עַם ישראל תפס תאוצה כשהצטרפתי לתכנית "הִלֵל1 בקולג', והתחלתי להתנדב ולהוביל מהלכים בקהילה היהודית של דטרויט. עם הזמן, ככל שלמדתי יותר והתחזקתי בשמירת המצוות, התברר לי שכדי לחיות את החיים שידעתי שנועדו עבורי, יהיה עלי לעבור גיור נוסף, גיור אורתודוקסי.

כששאל אותי המדריך ב"הלל" אם ארצה להצטרף למסע "תגלית", עניתי בחיוב. באותו שלב הייתי עדיין בת 22, נלהבת לקראת המפגש הראשון עם הארץ ועם חברים חדשים; עוד לא קלטתי כמה אני אטרקציה. אנשים היו כל־כך מסוקרנים באשר אלי, שבשלב מסויים נתבקשתי על־ידי המלווים שלנו, לספר לאוטובוסים של "תגלית" את סיפור המסע האישי שלי.

אני זוכרת כאלה שאמרו לי אז בטיול, שפחדו לגשת לדבר אתי, כי הייתי "שונה" והם לא ידעו מה לומר לי. התגובה שלי? "תגידו 'שלום'". יותר מזה לא צריך.

בגיל 30, לקחתי יום אחד חופש מהעבודה, ארזתי את מטלטלי ונסעתי לישראל כדי להשתתף בסמינר. אחד מהאנשים שעמדו אתי בתור לבידוק הביטחוני החליט לתחקר אותי: מה את עושה כאן בארץ? את יודעת עברית? את גיורת?

זה תסכל אותי – את עשר הדקות הראשונות שלי בארץ הקודש היה עלי להעביר בהגנה על מעמדי בפני אדם חסר־טקט, שאפילו לא היה פקיד המכס...

לצערי הרב, זהו רק אחד מן האתגרים הרבים הניצבים בפנַי על בסיס יומי. תמיד מטריד אותי: האם באמת כל כך קשה לאנשים לנהוג בזולתם כפי שהיו רוצים שינהגו בהם?

תקופת השידוכים שלי היתה עוד מהמורה קופצנית. לא רציתי לצאת רק עם גבר שחום־עור, ונאלצתי שוב ושוב להגן על ההחלטה הזו. אחת לכמה זמן הייתי זוכה בשיחת "כמה חשוב לשמור על ראש פתוח" ו"לא כדאי לך להיות בררנית". לא אשכח את 'התובנה הנפלאה' שנזרקה לעברי אחרי שכבר פגשתי את מי שעתיד להיות בעלי: "טוב, את לא באמת שחורה. את נערה לבנה בגוף של נערה שחורה". אני לא בטוחה בדיוק מה זה אמור להביע – זכיתי באישור רק בגלל שאני לא באמת עונה לסטריאוטיפ של אשה שחורה?

אחרי שהתחתנו, קבלנו הזמנות ממשפחות רבות לסעודות שבת וחג, ועם הזמן למדתי שאני חייבת למצוא שיטה לזיהוי 'הבתים הבטוחים' – אלה שאני יכולה לשרוד בהן סעודה שלימה בלי להרגיש יוצאת־דופן. לוּ רק ידעו האנשים איך זה מרגיש לשבת וליהנות מסעודה חגיגית וקדושה, כשהדיון סביב השולחן לוקח פתאום פנייה חדה ועובר לְהִתְגַּזְעֵן ולעסוק בשחורים אמריקאיים.

כנציגת הַגָּוֶן הזה בשולחן, אני נכנסת לכוננות ספיגה: ספיגת המבטים שעתידים להינעץ בי וספיגת ההרגשה הלא נעימה שכובשת אותי כשכולם מלהגים בגנות השחורים, כאילו אני לא קיימת. והכי קשה לי כשיושבים שם אנשים שאני יודעת שאינם תומכים בסוג הדיבור הזה ובהתנהגות הזו, אבל הם לא עושים דבר כדי לעצור אותם, כי לא נעים להם. באותם רגעים אני מרגישה בודדה במיוחד, כאילו זו אני מול כל העולם. השבת שלי, שאמורה להיות מקור של שלוה ורוגע, מלאה עתה באי־נוחות וצער.

גם בית הכנסת עשוי להפוך למקום מאד לא נעים, בפרט כשיש בו אירוע והוא מתמלא בזרים שאינם מכירים אותי. המבטים של הילדים הקטנים – והאמהות שלהם – מכבידים על התפילה. כה הקשו עלי המבטים הללו פעם אחת, שחשתי שעדיף לי לעזוב את בית הכנסת ולהשלים את התפילה בבית.

למרות שאני יודעת שאני לא לבד, שאני חלק מקהילה יהודית חמה ומכילה, חוויות שכאלה גורמות לי להרגיש בודדה. הידיעה שחברותי, שהקרובים אלי וששאר היהודים הלא־שחורים, לא עוברים את מה שאני עוברת, שהם לא מבינים איך זה להיות בנעליים שלי – קשה. אני שומעת מדי פעם מֵחֲבֵרוֹת על מאמצים להתאים את עצמן לדרישות הקהילה האורתודוקסית, ואני מבינה ללבן, אבל אני מתמודדת כאן עם ליגה אחרת לגמרי של "להתאים".

אילו רק התייחסו אנשים לזולתם כמו שהיו רוצים שיתייחסו אליהם, היו החיים שלי - ושל כל השאר - כל־כך הרבה יותר יפים. זה לא מצריך יותר מדי: מילה טובה ואהבה לבן־עמך.

ההתנהגות היפה ביותר שנתקלתי בה היתה כשיצאנו פעם, קבוצת אנשי מקצוע צעירים, לסיור לימודי כלשהו. רבנית חשובה שהיתה איתנו, אשתו של ראש ישיבה ידוע, פנתה אל הנוכחים והזכירה להם להתייחס לזולתם בנעימות ובמאור פנים, ללא תלות במראה או בשום דבר אחר. היא ניחנה ביכולת הנדירה 'לקרוא' את החדר ולהרגיש את הדינמיקה של הקהל שלה.

אני לא זוכרת על מה דיברו, או מה הביא אותה לחשוב שהיא צריכה להתבטא בנושא, אבל באותו רגע הרגשתי את הקדושה קורנת מן האשה הזאת. יכולת ההזדהות שלה עם הזולת היתה מדהימה. לא הרגשתי מסומנת, כי היא לא דיברה על אנשים שחורים ספציפית – רק בְּכלליות ובחִיּוּבִיּוּת. בסוף הערב היא חיבקה אותי ונתנה לי שמות של שני ספרי אוטוביוגרפיה של נשים שחורות יהודיות כמוני.

אז מה השורה התחתונה? הנה כמה טיפים.

אנא אל תשאלו אותי:

  • 5 שניות שאחרי שנפגשנו לראשונה - אם אני גיורת או אם אני מכירה יהודים שחורים אחרים.
  • אם ההורים שלי עדיין נשואים (אבל אם שאלתם: הם נשואים באושר כמעט 40 שנה, ב"ה!).
  • למה [כאן מגיע שמו של מנהיג שחור כלשהו] לא עשה סדר עם השחורים באמריקה.
  • בקול רם, בפני מלא אנשים שאני לא מכירה, אם אני מוכנה לספר על המסע שלי אל היהדות.

אנא אל תאמרו:

  • "זה ישמע אולי גזעני, אבל ..." – כשצריך את ההקדמה הזאת, עדיף פשוט לא לומר כלום.
  • "אמרתי [כאן מגיעה אמירה שטחית כלשהי] והיא [כאן נכנס שמה של יהודיה שחורה אחרת] הסכימה אתי לגמרי". לא כל היהודים השחורים חושבים אותו דבר.
  • "שווארצע" כתיאור של אנשים שחורים, אם אתם מדברים כרגע בשפה אחרת מיידיש. זה פוגעני.

כן אימרו:

  • "שבת שלום", "חג שמח", "גוט שאבעס"!
  • "האם תסכימי לחלוק איתנו רשמים מן המסע האישי שלך"? (תנו לי את זכות הבחירה, ובשקט, אל תדרשו את זה).
  • "האם תרצו להצטרף אלינו לסעודה?"

1 הִלֵל - המרכז לחיים יהודיים בקמפוס - הוא ארגון הקמפוס לסטודנטים יהודים הגדול ביותר בעולם.