אפשר לחלק את האנשים לשני סוגים: אלה שיש להם חרדות ואלה שלא. החוויה הפנימית של אדם עם הפרעות חרדה, קשה להבנה עבור אלה שמשתייכים לסוג "שלא". אבל אם ברצוננו להציע עזרה למישהו מן הסוג האחר, עלינו להכיר תחילה את החרדה עצמה.

אני מקוה שהתיאור שאני עומד להציע – תיאור שמבוסס על עבודה קלינית עם בעלי הפרעות חרדה – ישמש נקודת־מוצא למעורבות אמפתית וליחסים תומכים עם מי שעבורם החרדה היא בעיה.

אפשרות מול הסתברות

אלברט אליס, מייסד שיטת הטיפול הרציונלי־אמוטיבי (REBT) טען ש"החרדה, ביסודה, היא מערך של רגשות ונטיות מציקות, הגורמות לַחוֹוֶה אותן להיות מודע לכך שאירועים לא נעימים - קרי, דברים הנוגדים את רצונו - מתרחשים או עלולים להתרחש, ומפצירות בו לעשות משהו בנידון".

כשאדם לא־חרד עושה את דרכו בין משעולי החיים, הוא נאלץ לבצע מדי פעם הערכת־סיכון: מה הסיכויים שאירוע מסוכן או לא־נעים כלשהו יקרה. פעולת ההערכה הזו דורשת התייחסות מעשית ורגשית כאחד. היא יכולה להיות מכוונת, והיא יכולה להתרחש כולה מתחת לפני המוּדעוּת. בהתבסס על המידע שנאסף - בין אם הוא מדוייק בין אם לא - קובע האדם את מידת הבטחון בפעולה שהוא עומד לעשות, ופועל בהתאם. ולמרות שיש מספר לא מוגבל של תוצאות אפשריות לכל צעד בחיים - הסבירות של התוצאה היא זו שקובעת עבורו אם ובאיזו מידה עליו לפעול בקשר אליה.

אצל בני־אדם עם חרדה - 'מחשבון הסבירות' לא כל־כך מכוייל. לכן התגובה שלהם לקיומן של אפשרויות מסויימות עשויה להיות שונה מזו של הלא־חרדים. התסריט השנון של הסרט "טיפשים בלי הפסקה" (1994), משמש לי שנים רבות כר ציטוטים פורה. קטע אחד שנוגע לסוגיה שלנו הוא דו־שיח בין לוֹיד כריסמיס (ג'ים קארי) ומרי סוונסון (לורן הולי) שבו מנסה לויד להעריך את סיכויי ההצלחה שלו לצאת עם מרי:

לויד: אני רוצה לשאול אותך שאלה ישירה, מה שנקרא דוגרי, אבל תגידי לי את האמת ... מה הסיכויים שלי?

מרי: לא משהו.

לויד: את מתכוונת, לא משהו, כאילו 1 מ 100?

מרי: יותר בכיוון של אחד ממיליון.

לויד: [הפסקה ארוכה] אז את אומרת שיש סיכוי!

אם לדידו של לוֹיד הביטוי "יש סיכוי" הוא סיבה למסיבה ועילה להתרוממות־רוח, אצל אנשים עם חרדה "יש סיכוי" הוא צמד מילים שמייצג מציאות מפחידה ומאיימת, כזו שממלאת אותם בתחושות של אבדון מתקרב. אם יש סיכוי, אז איך אפשר להתעלם ממנו?! ברובד הרגשי, העובדה שמדובר באפשרות רחוקה, אינה תורמת מאום לשיכוך הפחדים. אנשים שסובלים מחרדות מגיבים לעצם האפשרות, בלי תלות בסיכויי ההתרחשות שלה. התגובה הזו, מִצִּדָהּ, גוררת סחרור רגשי, שברובד החווייתי מחזק את הדרישה לקחת את האפשרות הזו במלוא הרצינות.

ההשלכות הגדולות ביותר

רמת החרדה נוטה להיות קשורה בחומרת ההשלכות האפשריות, גם אם סיכויי התרחשות האפשרות הזו רחוקים. לכן, למשל, תחום הבריאות הוא בדרך־כלל מוקד לחרדות, כי מחלה או מוות הן אפשרויות מאד לא רצויות. החרדה הזו מתעצמת ככל שֶגְּדֵלוֹת מידות העמימות, הסתירות ואי־ההבנה באשר לסוגיות הבריאותיות (שימו לב לשינויים ברמות החרדה, בין תחילת ימי משבר הקורונה לימים אלו).

אצל אנשים דתיים עם חרדה, עשוי תחום שמירת המצוות להפוך לזירת‏־לחץ. העובדה שמושגים כמו שכר ועונש, מיתה בידי שמים וכרת הם בדרך־כלל עמומים ומלאי־סתירות, מותירה פתח למגוון גדול של תוצאות אפשריות. זה נכון גם במקרה של צדיקים ויראי־שמים גדולים. החרדה שלהם נובעת מאי־ודאות בתוצאה, לא מבעיות באמונה. אופן הפעולה שלהם בנוי על חוק־היסוד של החרדה: ריבוי אפשרויות מוביל לריבוי חרדה.

לעזור בלי לתקן

כדי לעזור לאדם חרד, עלינו תחילה לקבל את רעיון המציאות הכפולה: האחת היא שלנו, של האדם הלא־חרד; והאחרת היא המציאות של בן־שיחנו, החרד.

זה בניגוד ל"גישת התיקון" שלעתים ננקטת: בעיני האדם הלא־חרד, התגובה מבוססת־החרדה של האחר נתפסת לעתים קרובות כתגובה אמוציונלית מוגזמת לפחד לא־הגיוני או לדאגה חסרת־בסיס. מתוך הנחה זו - שהתגובה האמורה נשענת על טעות או אי־הבנה - נוטה העזרה להיות בעלת אופי קוגנטיבי: 'אם רק אצליח להעמיד אותו על העובדות בצורה שיבין, הוא יקלוט שאין ממה לפחד, וממילא אין סיבה לחרדה'.

אבל גישה שכזו היא לא רק לא מדוייקת, היא גם מבטלת את החוויה של החרד. היא שוללת את הלגיטימיות של התגובות שלו (בשעה שהתגובות הללו לגיטימיות לחלוטין, בעולם שמבוסס על אפשרויות ולא על סבירויות), היא משדרת אי־קבלה של נקודת־המבט שלו, ויותר מכל, היא מקרינה חוסר הזדהות עם הקשיים והאתגרים הרגשיים שלו.

כל זה, כמובן, קורה בלי כוונה. הוא תוצאה של רצון אמיתי לעזור, מבלי להבין תחילה את הבעיה. הנוקטים בגישה הזו מנסים לתקן על בסיס תפיסת־המציאות שלהם, במקום לתמוך על בסיס תפיסת־המציאות של הזולת.

תמיכה באחר תוך קבלה של החוויה הסובייקטיבית שלו היא הבסיס שעליו אפשר לספק לו עזרה. שאלות כמו "מה את צריכה כרגע?", "איך אני יכולה לעזור לך?", או פשוט עצם הידיעה ש"אני כאן איתך" - הן עצמן חלק גדול מן ההקלה על העומס. תחת מתקפת רגשות או מחשבות של חוסר־אונים ואבדון מתקרב, עצם הידיעה שהאדם אינו לבד יש לה השפעה משמעותית. להיות איתם בעולם שלהם, במקום לנסות ולהעביר אותם אל המציאות שלנו – זה עצמו עזרה כבירה.

איך אני יכול לעזור?

קחו קצת זמן לחשוב על זה:

האם יש מישהו במעגל שלכם שעשוי ליפול תחת קטגוריית החרד? איזו גישה נקטתם איתם עד כה? אולי כדאי עכשיו להתחיל 'לבשל' את הגישה הנכונה, כזו שפשוט תשאל "איך אני יכול/ה לעזור?".

ואם אתה או אַת נתקפים מדי פעם בחרדה - תנו דעתכם לשאלה איך אחרים יכולים לעזור לכם, כדי שכאשר תוצג בפניכם שאלה זו, תוכלו לתת לה תשובה שבאמת תעזור לכם.

 

צחי רוזמן הוא פסיכולוג קליני במקצועו.