רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

הגיגים מלב דואב

כ״ו בסיון ה׳תש״פ כ״ו בסיון ה׳תש״פ 18/06/2020 | מאת ישראל יוסקוביץ'

הָאֲבֵלוּת היא הבכי על אובדן מערכת־היחסים, והבכי הזה מייגע מדי פעם. אבל אני מזכיר לעצמי שהוא נובע ממעיינות של אהבה.

לפני חודש קבלתי את שיחת הטלפון המרה ששינתה את חיי: אחי נפטר פתאום. הידיעה לא היכתה בי כמו רעם ביום בהיר; היא התנגשה בי במהירות 300 קמ"ש כאילו היתה רכבת משא עמוסת קרונות. הרגשתי שענן שחור, בלתי־חדיר, התקדר מעל ראשי.

כשעמדתי מעל הקבר ועשיתי 'קריעה', הרגשתי כאילו אני קורע את הלב עצמו. נדמה היה לי שלא אוכל יותר לשמוח לעולם. שלא אוכל לצחוק, שלא אוכל לשיר, שלא אוכל לאהוב. שלא ארצה יותר קשר עם א-לוהים.

אחי תמיד היה אדם שמח, בריא ותאב־חיים, למרות שסבל שנים מִכְּאֵבֵי גב כרוניים. פעמיים במהלך חייו נותח בגבו לטיפול בפריצות דיסק, ולאחרונה שב הכאב והתגבר. הוא ניסה פיזיותרפיה, אבל זו לא עזרה. כמוצא אחרון ניסה תרופה חזקה במיוחד לשיכוך כאבים, אלא שתרופה אחרת שלקח במקביל גררה תגובה בין־תרופתית חריפה, והוא איבד את ההכרה. כשמצאו אותו היה מאוחר מדי: לבו כבר נדם.

אחי הגדול היה לי לא רק אח, אלא גם החבר הטוב ביותר. אלפי זכרונות החלו להתנגן בראשי בבת אחת: שנינו מתגוששים על רצפת הסלון, רואים יחד סרט, משחקים כדור בחצר האחורית עם השכנים, מקריאים זה לזה סיפורי אימה. אחי היה הגיבור שלי, הענק השקט שתמיד עומד שם לצדי, לעזור לי, להגן עלי. הדינמיקה של הקשר שלנו השתנתה, כמובן, כשגדלנו, אבל הקשר עצמו רק הלך והתחזק. דיברנו כמעט כל יום, עוברים יחד את הימים הקשים, שמחים יחד בזמנים של אושר. האובדן שלו פער חור אדיר בלבי.

אחי עם 2 בנותיו

הָאֲבֵלוּת היא הבכי על אובדן מערכת־היחסים, והבכי הזה מייגע מדי פעם. אבל אני מזכיר לעצמי שהוא נובע ממעיינות של אהבה. על כן, ככל שהאהבה חזקה יותר, כך עמוק יותר הָאֵבֶל. הגמרא אומרת שלכל מחלה יש בעולם תרופה כלשהי. מה התרופה ליגון הזה? למרבה האירוניה התרופה שוכנת במעמקי המעיין שממנו נובע הצער עצמו: אהבה. מתקפת אהבה - עשיית מעשים טובים לזכר הנפטר - תורמת לתהליך ההחלמה; לאפשר לחברים ולקרובים להציף אותך בדאגה ואהבה במהלך תקופת האבלות; ולהרגיש את האהבה של אחרים לנפטר דרך החייאת הזכרונות שלהם ממנו. וההרגשה שהקשר הישיר שלי עם אחי לא ניתק; אני עדיין מדבר אתו כל יום ויודע שהוא שומע אותי.

וכמו שקורה לעתים קרובות, מתברר שלמרות שהיינו כה קרובים לא ממש הכרתי אותו. אחרי שנפטר, שמעתי מאות סיפורים מקרובי משפחה, חברים ועמיתים, שאחי נגע בחייהם, לעתים בדרכים מדהימות. היתה לו היכולת המדהימה לאהוב ללא תנאי. הוא עזר לאנשים רבים, בהם כאלה שבקושי הכיר, את האחד ליווה בתקופה קשה בחייו, לאחרת סייע במציאת עבודה, ביקר גלמודים בבתי־חולים ואירח אנשים לשבתות.

תרופה נוספת לצער האובדן היא האמונה. אמונה אינה משענת; נדרשת עוצמה פנימית אדירה כדי להשיג אותה. אמונה היא נחמה. היא ההבנה שהנשמה היא דבר אמיתי לגמרי, הרבה יותר אמיתי מכל אשר רואות עיני הבשר־ודם שלנו. איננו גוף שיש בו נשמה, אלא ההיפך: נשמה ששוכנת בגוף. ואחרי שהיא עוזבת את קיומה הארצי, יודעת הנשמה היטב מה קורה כאן. והיא נמצאת עכשיו במקום טוב הרבה יותר, כי היא עושה כרגע את דרכה אל עבר תכליתה האמיתית, משוחררת מאזיקי גופה הפיזיולוגי.

אחי עם בני הפעוט

אמונה היא ההבנה שהעולם־הבא הוא אכן עולם האמת, כפי שקוראת לו הגמרא, אשר שם, ורק שם, מקבלות כל מצוקות העולם הזה, כל סימני השאלה הרבים, תשובה מלאה, ואנחנו מגיעים סופסוף לידי אותה הבנה בוהקת שתמיד חיפשנו.

אמונה היא ההבנה שהעולם שלנו צופה על הצד ההפוך של התמונה, והעולם־הבא הוא התבוננות ביצירת־הפאר המהממת שנמצאת בצד השני של התמונה.

איש החברא־קדישא שטיפל באחי, אמר לי רעיון נפלא. משפט הניחום הנהוג אצלנו הוא: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אֲבֵלֵי ציון וירושלים". א-לוהים מכונה כאן "המקום", כי הוא הכל־יכול המצוי בכל מקום. הוא המקום שבו שוכן היקום. ולמרות שפרדוקסלית הוא זה שאיפשר למוות לקרות - הוא גם היחיד שיכול לספק את הנחמה הנדרשת. יש כאבים שהם פשוט גדולים מכדי שבני־אדם לבדם יקלו עליהם; אין לנו ברירה אלא לפנות אליו לנחמה. רק הנוכחות שלו יכולה למלא את החלל שנפער בלב, רק "המקום" יכול למלא את המקום הריק שנותר.

אנחנו עומדים עתה לקראת סיום "השלושים" – מלאֹת חודש לפטירתו של אחי האהוב. כנהוג, חבריו ובני משפחתו מסיימים בימים אלה את ששת סדרי המשנה לעילוי נשמתו. הרבי מליובאוויטש היה אומר שלימוד תורה לעילוי נשמתו של הנפטר הוא כמו לשלוח חבילות־שי לנשמה שלו; הנשמה משתוקקת להרבה יותר ממה שיכול העולם הגשמי להציע.

ואני מגלה לאט לאט שהענן השחור והבלתי־חדיר שהשחיר את עולמי, אולי פחות סמיך ממה שחשבתי. אני שם לב שאני יכול שוב לצחוק, לאהוב, לשיר. שאותו א-ל שנטע בלב את היכולת להתאבל כל־כך, זרע בו גם את היכולת להתאחות.

אחי, ציור שאני ציירתי.

נדמה לי שתהליך הָאֵבֶל פועל ככור־ההיתוך המושלם לעצמי־הרוחני שלנו. כשאנחנו יוצאים ממנו בסופו של דבר, אנחנו לא אותו אדם שהיינו לפני כן. אני אוהב עכשיו את המשפחה שלי הרבה יותר, ולא לוקח אף אחד ממנה כמובן־מאליו. יותר מאי־פעם אני מעריך עכשיו את המתנה הנפלאה ששמה חיים. מערכת־היחסים שלי עם אלוקים עמוקה יותר ובשלה יותר, והמטרה שלי בחיים מעולם לא היתה כה ברורה.

יהיו הדברים לעילוי נשמתו של אפרים מאיר בן יחיאל מרדכי. יהי זכרו ברוך.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן